השבוע פרשת ״חיי שרה״.

השם קצת מטעה. כי בפרשה הזו שרה דווקא הולכת לעולמה. אז למה חיי שרה בפרשה שבה היא מתה?

הרעיון מדבר על המשכיות. גם כאשר מישהו או משהו מת/נגמר יש חשיבות להמשיך אותו.

בהקשר הזה שמעתי השבוע את סיפורו של הנער אריאל זוהר מנחל עוז. באותה שבת שחורה הוא יצא לריצה וכאשר זיהה מחבלים בקיבוץ הוא ניכנס לבית הראשון שראה. הסתתר שם במשך שעות עם המשפחה השכנה.

כאשר חולץ, נודע לו שכל משפחתו נרצחה והוא היחיד ששרד.

עוד באותו לילה הוא ביקש מאנשי זק״א לחלץ מהבית את סידור התפילין איתם הוא אמור לציין את בר המצווה שלו. מדובר בסידור תפילין שעובר במשפחה עוד מהסב ששרד את השואה.

סיפור התפילין של אריאל מדגיש את החשיבות שיש לאדם בהמשכיות. כשאריאל הבין שאיבד את כל משפחתו, הדבר היחיד שרצה זה שיצילו את התפילין איתם אבא שלו אמור היה להעלות אותו לתורה.

וכך גם אברהם בהלווייתה של שרה אהובתו: ויָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ.

ויקם – גם מתוך השכול והאבל אברהם קם והמשיך להנצחת אשתו, לחיתון בנו יעקב והמשך שליחותו.

המילה ״ויקם״ מקבלת משמעות אחרת היום, בעיצומה של המלחמה, גם אחרי הטבח, ההרס המוות והרוע האינסופי, באים תושבי הקיבוצים ומקימים מנהלת ״תקומה״ כדי להקים שוב את החיים מתוך ההריסות.

וכך גם בתחום ההתמחות שלי. אין ספק שגירושין זה מוות, זה אֶבֵל על מפעל החיים שנכשל, שקרס שהתפרק.

הליך גירושין הוא אחד התהליך הכי קשים בחייו של אדם. זה לא דומה לשום משבר אחר.

צריך ממש ללמוד לחיות את החיים שאחרי.

ניר ולילך היו נשואים 15 שנים.

כשניר סיפר לי את הסיפור שלו ושל לילך אפילו אני הופתעתי. הם הכירו הצבא. היא הייתה הקצינה שלו והוא התאהב בה מיד. אישה יפה וחזקה. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים וזה לא מנע ממנו להציע לה נישואין כעבור מספר חודשים של היכרות.

לילך המשיכה בצבא ועלתה בדרגות הקצונה וניר לקח על עצמו את תפקידי הבית הקשים וגידול הילדים.

כשבנם הצעיר היה בן 3 שבועות, לילך כבר עלתה על מדים ויצאה לשבועיים של פעילות מבצעית. אבל ככל שחלף הזמן ההתעללות בניר החריפה. היא סגרה לו את כרטיס האשראי כי רכש לילדים מעדנים וחרג מהתקציב שהיא עצמה הקציבה.

ומאז היה אמור להסתדר עם סכום שבועי במזומן עליו היא החליטה. ואם נגמר, אז שיחכה לשבוע הבא.

אבל לא רק בפן הכלכלי ניר סבל מלילך, אלא גם בפן האישי והזוגי. לפני שנה הוא גילה שלילך מנהלת רומן עם קצין אחר בבסיס. לילך הכחישה וטענה שהוא מדמיין, גם כאשר הראה לה תמונות של חוקר ששכר במיוחד עבור זה, היא אמרה לו שזה פוטושופ ושהכל בראש שלו.

ניר הגיע אלי כדי לנקום. אין לי ברירה אחרת. רק ככה מגיע לה. מכה חזקה. אני חייב להשיב לעצמי את הגבריות – הוא אמר לי.

ומה ישיב לך את הגבריות? שאלתי.

שהיא תשלם על כל מה שהיא עשתה לי. היא חייבת לסבול. אני יודע עליה דברים שאם הם יצאו לאור, יעיפו אותה מהצבא ללא זכויות.

ומה יצא לך מזה? שאלתי. שהיא תשוחרר מהצבא ללא זכויות.

אוקי. ומה יצא לך מזה? הקשתי עליו. שיהיה לה רע.

ומה יצא לך מזה שיהיה לה רע? שהיא תרגיש מה שאני הרגשתי ב-15 שנים האחרונות.

 15 שנים שאתה סובל ממנה? שאלתי. כן. הוא השיב לי.

אז למה לא קמת והלכת? כי היו ילדים.

זו לא תשובה אמרתי לו, גם עכשיו יש ילדים, תיקח אחריות על זה שלא קמת והלכת. תלך עכשיו. אבל אל תהרוס אותה. ההרס שלה, לא יהווה מזור לנפש שלך.

מה שירפא לך את הנשמה זו העזיבה. הפרידה. תקום ותלך ותמשיך ותבנה לך חיים שלא תלויים בה. האחריות היא שלך.

כשאתה מגלה שבגדו בך, שחיית בתוך מערכת יחסים מתעללת, הצורך הראשוני הוא לנקום. ואז תיארתי לו מה יקרה אם באמת נוציא לפועל את תוכנית הנקמה.

3 שנים (לפחות) של הליך משפטי שבו לילך תילחם בך בכל הכוח. והיא תשכור עבור הלחימה עורך דין יקר ויוקרתי (הרי יש לה הרבה יותר אמצעים מאשר לך – היא זו שעשתה קריירה כשאתה גידלת את הילדים שלכם). והיא בטח גם תטען שאתה מדמיין שהיא בוגדת בך ושאתה בכלל חולה נפש ולא כשיר לגדל את הילדים (שהם כל עולמך).

ניר – מה יצא לך מזה? שאלתי שוב. ועוד לפני שהספיק להשיב, אמרתי לו שמה שבטוח לי (כעורכת הדין שלך) יצא מזה כסף והרבה. אבל לך לא יצא כלום.

האפשרות השנייה שלך, היא להגיע להסכם הוגן, לנצל את מידת הרחמים שיש לה עליך, את ההערכה שהיא חשה כלפיך על השנים שבהן אפשרת לה להתפתח ולהתקדם ולהגיע לדרגה של סגן אלוף. היא תאפשר לך לקום, ללכת, לבנות מחדש חיים חדשים וטובים יותר.

המוות של הנישואין אומנם קשה. אבל הדרך להתמודד איתו היא ״תקומה״ ולא נקמה. תזכרו את זה.