כידוע, חרף העובדה, כי השנה היא שנת 2018, נישואין וגירושין בין יהודים בישראל הם בסמכותם הייחודית והבלעדית של בתי הדין הרבניים.
כל חתן יודע, כי ביום חתונתו הוא חותם על שטר הכתובה. שטר אשר בבוא היום יש סיכוי גדול שיידרש לפרוע.
שטר הכתובה מורכב משני חיובים: "עיקר הכתובה" ו"תוספת הכתובה".
"עיקר הכתובה"- הוא סכום שעל הבע לשלם לאישה עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או מחמת מות הבעל. הסכום הוא סכום קבוע שנקבע בגמרא ועומד על סך של 200 זוזים. סכום זה הינו סכום מינמאלי, אשר מחוייב הבעל לשלם, אף אם כתב סכום נמוך יותר.
"תוספת כתובה"- בתוספת לכתובה רשאי הבעל לרשום גבוה יותר, אותו הוא יישא בעת הגירושין.
תכליתה של תוספת הכתובה הינה: " כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (תלמוד בבלי כתובות, נ"ד ע"א). הכוונה היא שהבעל לא ידרוש גירושין בנקל.
בשנים האחרונות עלו שאלות משפטיות רבות בסוגית הכתובה:
האם סכום הכתובה מוצמד ומשוערך נכון ליום הדרישה– התשובה לשאלה זו, אינה חד משמעית וההצמדה נתונה לשיקול דעתו של ההרכב הפוסק.
מה קורה כאשר הסכום שכתוב הכתובה אינו ריאלי/מוגזם לדוגמא 1,000,000 ₪ – גם שאלה זו נתונה לשיקול דעתו של ההרכב הפוסק, אשר לקוח בחשבון העובדה, כי הבעל אינו יכול לעמוד בסכום זה. א כאשר מצויין בכתובה סכום נמוך וסמלי, אין בית הדין יכול לקבוע סכום גבוה יותר.
מהם המקרים בהם מאבדת האישה את זכותה לכתובה – שאלה נפוצה זו מעסיקה גברים ונשים כאחד. והתשובה לכך טמונה בסיבה והיוזמה לגירושין. המיתוס ולפיו – אישה שהגישה את תביעת הגירושין, מאבדת את כתובה, אינו מדויק. שכן ההרכב השיפוטי בתביעת הכתובה בוחן את הסיבה האמתית לגירושין. לכן אם יתברר כי האישה היא זו אשר הגישה את תביעת הגירושין, אך הסיבה לכך הייתה אלימות של הגבר או בגידתו של הגבר או סיבות נוספות אחרות, תהא זכאית האישה לכתובתה.
