מי שהמליץ לדימה להגיע אלי, כנראה ידע שאם יהיה למישהו אומץ להגיש ערעור על השופט הירושלמי הבכיר, זו תהיה אני.
דימה ואיילה היו נשואים 30 שנים והביאו לעולם 3 ילדים. דימה היה מהנדס מחונן ואיילה ילדה מפונקת, בת למשפחת אצולה ירושלמית.
במהלך שנות הנישואין התגוררו השניים באחוזה המפוארת של משפחתה העשירה.
בתמורה למגורים בחינם נאלץ דימה לספוג יחס משפיל מצד אביה של איילה. בכל הזדמנות הוא הזכיר לדימה שאם הוא לא היה ממן להם מגורים, הם בוודאי היו נזרקים לרחוב.
אבל דימה בחור מוכשר, וכל השפלה כזו מצדו של האב, החדירה בו עוד ועוד מוטיבציה להוכיח שבסוף הוא יפרוץ.
דימה עבד קשה כדי לפרנס בכבוד את איילה ושלושת ילדיהם. בבוקר עבד במעבדה, המציא המצאות ובלילה עבד בעבודות מזדמנות.
כל תחינותיו כלפי איילה שתצא גם היא לעבוד ולהתפתח, לא צלחו והיא נותרה הילדה המפונקת של אבא שלה שבכל פעם שצייצה קיבלה ממנו כסף.
נשמתו של דימה נחצתה ל-2, מצד אחד הוא מרגיש כמו עני קבצן, עובד בלילות בשליחויות כדי לממן את בתי הספר הפרטיים של הילדים.
ומצד שני כאשר טסים לחו״ל על חשבון המשפחה שלה, נוסעים בלימוזינות וישנים באחוזות יקרות.
הוא הרגיש שהכל צבוע. שאין שם כלום ושום דבר מלבד כסף.
בשלב מסוים כאשר שלב המחקר כבר כמעט הסתיים, אזר דימה אומץ ופנה לאביה של איילה כדי שייתן לו הלוואה למימון ההוצאה לפועל של הפטנט. אבל אבא של איילה פרץ בצחוק מזלזל וסירב ברוע. בסופו של דבר דימה פנה לחבר מהצבא שעשה אקזיט וחי בארה״ב. הוא הבטיח לו אחוזים בתמורה להלוואה שתממן את פיתוח הפטנט ורישומו. החבר הסכים ואפילו ויתר על האחוזים.
וכך הצליח דימה לקרום לחלום עור וגידים. בהתחלה היה זה לקוח אחד גדול שביקש את השירותים שלו ואז עוד ועוד ועוד. והפטנט זכה לסיקור תקשורתי והצלחה גדולה.
אבל כל הכנסה שנכנסה לחברה הוגדרה כהחזר הלוואה לחבר מהצבא.
קראתי את פסק דינו של השופט הבכיר. קריאה ראשונה נתנה תחושה של פסק דין מנומק שאין הרבה סיכוי ״להפוך״ את התוצאה שלו במחוזי.
התייעצתי עם חברים למקצוע וכולם אמרו לוותר. שאני לוקחת את הבחור המסכן להרפתקה חסרת סיכוי.
התייעצתי גם עם רואה חשבון. כזה שעורך חוות דעת עבור בית המשפט לענייני משפחה. אפילו הוא נתן לי 3% סיכויי להצליח.
אבל משהו בבטן שלי אמר לי שאני צודקת. שדימה צודק. שהטעות כאן זועקת ושחייבים לתקן אותה, כי עיון מדוקדק בפסק הדין מלמד על כך שמי שכתב אותו היה המומחה ולא השופט בעצמו. ושכל מה שעשה השופט היה לצטט את מסקנות חוות דעתו של המומחה. אבל השופט לא לקח בחשבון את האפשרות שהמומחה בעצמו טעה. עורך דינו הקודם של דימה, לא ממש הבין את הטעות העצומה של המומחה, שגררה תגובת שרשרת.
דימה מצא את עצמו חוקר את המומחה בעצמו ובמקום עורך הדין שלו. אבל דימה, שהיה מוכשר מאוד בהמצאת פטנטים גאוניים, היה מוכשר פחות בחקירות נגדיות על דוכן העדים ולא הצליח להעמיד את המומחה על הטעות שעשה בחוות הדעת.
קראתי שוב ושוב את פסק הדין ולאחר מכן את חוות הדעת, קראתי גם את שאלות ההבהרה ואת חקירת המומחה. והמסקנה הייתה ברורה – לחברה לא היה שווי (כי היא הייתה פתוחה בהלוואה גבוהה מול החבר מהצבא), אבל לדימה עצמו היה שווי, הוא הכניס המון כסף כתוצאה מאותה המצאה גאונית שהמציא. אז המומחה (שהתבלבל לחשוב שהוא שופט) קבע שאם אין שווי לחברה, אז יש שווי לדימה ולכן הוא יפצה את איילה בגובה פער ההכנסות בניהם.
הטעות הזו הובילה לחיוב של דימה בחצי מיליון ש״ח עבור הפרשי כושר השתכרות. חצי מיליון שאותם הוא היה חייב לאיילה על כך שלא עבדה ושהוא נלחם בלילות בזמן שהיא ומשפחתה צוחקים עליו בהיעדרו בארוחות שישי כשהוא עובד בשליחויות.
אבל שיגעון הגדלות של המומחה גרם לו לעשות טעויות, בעיקר בשל הביטחון שאף אחד לא יעז לערער על פסק הדין של השופט הבכיר.
ביג מיסטייק.
הערעור הוגש וביום האחרון של שנת המשפט, התייצבנו דימה ואני בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני 3 שופטים. גם איילה ועורכת הדין שלה היו.
עוד לפני שהשופטים אמרו לנו: ״שבו בבקשה״, אמר יו״ר הרכב השופטים: ״פסק הדין שגוי הוא חייב להתבטל, אם לא תגיעו לפשרה אנחנו נחזיר אתכם לברר את כל התיק מחדש״.
כתבתי לדימה על פתק שהוא חייב לצבוט אותי שזה חלומו של כל עורך דין לשמוע שהשופטים קראו את כתב הערעור ושהם מקבלים את עמדתי ויש לבטל את פסק הדין.
דימה חייך חיוך כזה שהסגיר את השמחה לאיד, שהסגיר את הסיפוק בנקמה באביה של איילה.
השופטים הציעו 2 אפשרויות, האפשרות הראשונה והצודקת היא לחזור לשופט הבכיר שימנה מומחה חדש. מומחה שלא יתבלבל ויחשוב שהוא שופט. ושכל התהליך יתחיל מהתחלה.
והאפשרות השנייה היא שנגיע לפשרה ולפיה דימה ישלם לאיילה רק שליש מהסכום שנפסק.
דימה הביט בי והסכים. הוא אמר שזה בדיוק הסכום שהוא רצה לשלם לה לפני 6 שנים כאשר התחילו בגישור.
ושהסיפוק שהוא קיבל אישור על כך שהמומחה טעה שווה לו הכל.
אז מה אני למדתי מהערעור של דימה:
- ללכת תמיד עם תחושת הבטן שלי. כמובן אחרי שהתייעצתי, ובדקתי, וחקרתי.
- ההתמדה משתלמת.
- ובעיקר שקארמה איז א׳ ביץ – ושמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.
