סיוון ורועי הכירו כשהיו בתיכון, הם היו הזוג הזה שכולם ידעו שיתחתנו.
ובאמת הם נישאו כאשר היו בני 27.
למה רק בגיל 27 אתם שואלים. כי לרועי היה חשוב לסיים את לימודי הרפואה לפני החתונה.
הוא נבחר מתוך מאות מועמדים להיות עתודאי רפואה ובאותו מעמד חתם על 5 שנות קבע בצבא.
כבר אז סיוון עיקמה פרצוף על הבחירה וטענה שזה "יתקע" להם את החיים. "אל תצפה ממני לעבור לגור אתך בירושלים". הוא גר במעונות של האוניברסיטה והגיע לחיפה בכל סופ"ש. סיוון עבדה כמלצרית ובכל כמה חודשים נסעה לחופשה בחו"ל.
אבל רועי היה נחוש, הוא סיים בהצטיינות את לימודי רפואה באוניברסיטת העברית והשתלב ביחידת העילית של חיל האוויר – 669.
מיד לאחר החתונה סיוון נכנסה להיריון. כאשר יאיר נולד, רועי הפך להיות כלי בידיה של סיוון. הוא הרגיש כמו תורם זרע. סקס הייתה מילה גסה וגם הדרך שלה להעניש אותו. לעיתים גם חודשים ארוכים מבלי לקיים יחסי מין. כאשר היה חוזר הביתה מיד היה מקבל רשימת משימות ארוכה. בירה עם חברים הייתה מחוץ לתחום ומפגשים עם בני משפחתו צומצמו למספר פעמים בודדות בשנה.
כאשר מלאו ליאיר שנה היא דרשה שיעבור מהיחידה הקרבית שעליה חלם כל החיים לבסיס קרוב לבית, כדי שגם היא תוכל לחזור לעבודה.
בראש מורכן הוא ביקש העברה לבית חולים 10 שבחיפה.
אבל יאיר היה כבר בן 3 והיא עדיין לא חזרה לעבודה. למרות שהוא היה בגן כל יום עד השעה 16:00. היא העסיקה את עצמה במהלך היום בקורסים מיותרים של איפור ותסרוקות וישיבה אינסופית עם חברות בבתי קפה.
ארוחת ערב אחת אצל הוריו הייתה מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל.
כל המשפחה התיישבה לשולחן המושקע שאמו ערכה לכבוד החג, קערות גדולות של תבשילים, ומגוון רחב של סלטים, שתיה ולחמים מכל טוב.
כאשר פתאום סיוון מוציאה מהתיק קופסאות אוכל ואומרת ליאיר: "אתה אוכל רק מהאוכל שאימא הביאה לך. האוכל כאן לא נקי".
כל מי שהיה סביב השולחן החוויר ושתק.
יום למחרת יאיר הגיע אלי לפגישה. הוא סיפר במשך שעה ארוכה על ההתעללות הנפשית שחווה מסיוון, על ההשפלות, השליטה והאצבע המאשימה שהופנתה אליו בכך שלא עשתה כלום עם החיים שלה רק בגללו.
פתחנו תיק יישוב סכסוך ופנינו לסיוון במטרה לסיים בנועם את הנישואין.
סיוון דרשה כתנאי מקדים שרועי יצא מהבית אבל ימשיך כמובן לשלם את החזרי המשכנתא. למרות שהבהרתי לו שהוא לא חייב ושזו יכולה להיות טעות טקטית נוראית, הוא הסכים.
מאותו רגע סיוון משכה את המו"מ במשך שנתיים שלמות. בכל פעם שהעברנו טיוטה של הסכם, היא דרשה עוד ועוד ונפנפה בעובדה שרועי הוא רופא בזכותה ושממנה לא יצא כלום רק בגללו.
הבהרתי לרועי שאם הוא רוצה לסיים, הדרך הקצרה היא לפנות לבית הדין הרבני ולפתוח בהליך משפטי, כי סיוון היא מסוג האנשים שקשה מאוד לרצות והדרישות רק יחריפו.
כעבור שנתיים שרועי גר מחוץ לבית ומשלם את כל הוצאות המחייה של סיוון, אני הודעתי שככל ויסרב לפתוח בהליך משפטי, אני מתפטרת מייצוג.
הגשנו תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני. בדיון הראשון עורך הדין שלה טען בלהט על פערי השכר העצומים שבין הצדדים בשים לב לעובדה שסיוון הקריבה את עצמה לטובת הקריירה של רועי.
בית הדין הרבני פנה לסיוון בשאלה: את נכה? היא מיד השיבה לא. אז מה מנע ממך לעבוד במשך 9 שעות בכל יום שבהן יאיר היה בגן?
אני ניקיתי ובישלתי ועשיתי כביסות. אבל אישורי ההעברה בביט של המנקה פעמיים בשבוע, חשבוניות של ניקוי יבש של מדי הצבא של רועי בסך אלפי שקלים בחודש ופירוט כרטיסי האשראי של מסעדות ומשלוחי אוכל הבייתה, שיכנעו את דייני בית הדין אחרת.
בית הדין הרבני לא קיבל את טענותיה ובכל מקרה אמר שהעובדה שהיא חיה בבית כבר שנתיים מבלי לשלם לרועי דמי שימוש, כאשר רועי נושא בכל ההוצאות והחזרי המשכנתא, מהווה פיצוי הולם בסך מאות אלפי שקלים.
והציע לה לסיים את ההליך בפשרה ולפיה יבוצע פירוק שיתוף מידי בדירה בתמורה לתשלום מזונות "נדיב". הדיון הסתיים בהסכמה למכירת הבית באופן מידי, חלוקה שווה של התמורה והרכוש המשותף, זמני שהות שווים על יאיר ודמי מזונות בסך 1,500 ש"ח בחודש.
תזכרו – מבחינתי פתיחת הליכים משפטיים היא האופציה האחרונה. אבל לעיתים היא דווקא זו שמזרזת את הסיום ולא להיפך.
כאשר הצד השני מזהה רפיסות, הדרך לסחיטה קצרה ביותר.
ולכן סופו של כל חזיר – שחיטה!
שבת שלום.
