אני אומנם חווה סיפוק אדיר מלהציל משפחות מתופת ההליך המשפטי, אבל אם זה לא עובד אז זה לא עובד. ואז הכללים משתנים ולרוב גם התחפושת שלי.
אמר לי פעם לקוח – איך את מסוגלת לעשות את ההפרדה בין הגישור – הרך, העדין, השיח המקרב לבין ההליך המשפטי, את כאילו מחליפה מכובע עם נוצה לכפייה. איך את עושה את זה?
השבתי לו שבתאכלס רציתי להיות שחקנית ועשירה. ובגלל שזה לא הולך ביחד, אז בחרתי במקצוע הכי קרוב לשחקנית ומצד שני כזה שיאפשר לי להתפרנס בכבוד.
נורית ודרור הכירו בשירות הצבאי בשנות ה-70. נורית הייתה החיילת הכי יפה בבסיס ולדרור היה ברור שהיא תהיה אשתו.
תקופה ארוכה שנורית שיחקה אותה קשה להשגה. אבל דרור לא וויתר. בכל יום ראשון הוא הפתיע אותה במחווה רומנטית אחרת.
פעם אחת זה היה סט מצעים מסטן שהמתין לה על המיטה כשהגיעה לבסיס מהצפון הרחוק וביום ראשון לאחר מכן זה היה רדיאטור משוכלל שחימם לה את החדר ושבוע אחר כך, הוא הוא החליף לה את סמיכת הסקביאס בפוך מפנק שהגניב מהבית.
והוא הזכיר לה שאין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה. ושבסוף לב האבן שלה יתרכך והיא תהיה אשתו.
אכן מיד עם שחרורם הם התחתנו בטקס צנוע בחצר בית הוריו.
ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא נפצע קשה מאוד. נורית טיפלה בו וסעדה אותו משך שנתיים. פעם אחת הגיעו אמא שלו ואחותו להחליף את נורית בבית החולים. דרור שמע אותן מתלחששות שנורית אולי טובה בתור מטפלת אבל בטח לא בתור אישתו. הוא יכל לתפוס מישהי במעמד שלו, הן אמרו אחת לשנייה.
המילים הללו צרמו לו והוא הבטיח לעצמו שיגרום לנורית להיות במעמד שלו ואפילו יותר.
וכך ברבות השנים הוריו הלכו לעולמם והותירו אחריהם מיליונים רבים ובמיליונים הללו דרור רכש דירות על שמה של נורית. כדי להבטיח שלעולם היא תישאר במעמדו.
לפני שנה תפסה את מקומה של נורית אישה צעירה יפיפיה. ודרור הודיע לנורית שהוא רוצה להיפרד.
נורית הגיעה אלי להתייעץ ושאלה אם מהניסיון שלי יש סיכוי שדרור יחזור הביתה ושכל הסרט הזה יתברר כחלום. היא ציפתה שאמצא לה דרך להשיב את דרור לזרועותיה, אבל לצערי זה לא תחום ההתמחות שלי. והמלצתי שנפנה לבית המשפט לענייני משפחה רק כדי להבטיח את סמכותו. נורית סירבה ואמרה שהמהלך הזה רק יפחית את הסיכוי שדרור ישוב לזרועותיה.
הבהרתי שיש פה הרבה כסף על כף המאזניים ושתפיסת סמכותו של בית המשפט, הוא לא מה שישפיע על החלטתו של דרור אם לעזוב את הבחורה הצעירה שלו או לא.
אבל נורית דרשה ממני לקיים שיח עם עורך דינו של דרור ולא להעז להעלות את סוגיית ההליך המשפטי.
הבהרתי לה שאם ההליך יתנהל בבית הדין הרבני היא תפסיד את הדירות והיא אמרה לי שדרור בחיים לא יגזול ממנה את המתנות שנתן לה ובאותה נשימה סיפרה לי את סיפור הכרותם הרומנטי.
אבל מה שהיה הוא כנראה לא מה שיהיה וכאשר נכנסת לתמונה אישה צעירה, יפה ורעננה כנראה שיש חדש תחת השמש.
וכעבור שבוע נורית קיבלה מעטפה שבתוכה זימון לבית הדין הרבני.
הבהרתי לנורית שכללי המשחקים בבתי הדין הרבנים שונים. ושהוראות חוק המתנה שקובעות שמתנה שהושלמה לא ניתן להשיב, פשוט לא חלות בבית הדין, כי שם מפרשים את הדברים על פי הדין העברי, שם מתייחסים למתנות שקיבלה נורית מבעלה כמתנות על תנאי – כלומר כל עוד היא אשתו וכשמפסיקה להיות אישתו, היא מחוייבת להשיב המתנות.
והדבר האחרון שרציתי לומר היה: ״אמרתי לך״. אבל באמת אמרתי לה. תחשבו על זה לרגע – אם אותו עניין היה מתנהל בבית המשפט – נקודת המוצא היא חצי חצי ומכאן ניתן רק לשפר. אבל מכיוון שהעניין נידון בבית הדין הרבני, נקודת המוצא היא 1 לדרור ו-0 לנורית ומכאן אנחנו צריכים להתחיל להילחם.
ברור לי שהליך גירושין, בעיקר אחרי כל כך הרבה שנים, הוא הליך רווי ברגשות. נורית לא רצתה להאמין שאהבת נעוריה ינטוש אותה וישאיר אותה בלי כלום. אבל כשיש ספק, אז אין ספק, ואם את לא יודעת לקרוא בעצמך את המפה, אז לפחות תאפרי לעורכת הדין ששילמת לה לקרוא אותה עבורך.
