השבוע, כרגיל, בדרכי לתל אביב ובחזרה ממנה, הקשבתי לפודקאסט והפעם של המוכשרות פריידי מרגלית ואלימור הניג.
הן דיברו על ״הגשמה בזמן מלחמה״. בהחלט תלוש קצת צמד המילים הללו. מה הקשר בין הגשמה למלחמה.
אבל זו בדיוק השעה לקשור בניהם. כאשר כל המשק קפוא, יש לכל אחד מאתנו הזדמנות לעשות רגע ״ריסטרט״. כשמגיעים למקומות כאלה שהמוות דופק לך בדלת (תרתי משמע) דרך קבלת ההחלטות שלך משתנה. כי אין לך באמת ברירה.
ואז אתה אומר לעצמך, אני לא יכול למות בלי להשאיר את החותם שלי בעולם. הרי אני יכולה למות בכל רגע, אז למה שלא אעשה בזמן שנותר את מה שאני אוהבת באמת.
דר׳ גיא הנדריקס חילק את אופי התעסוקה שלנו ל-4 אזורים:
- אזור חוסר המיומנות – אתן דוגמא על עצמי – אני לא יודעת לבשל, לצייר, לשיר – כל מה שקשור לעבודה בידיים ובכלל אומנות. במקומות הללו אני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן ומעדיפה שמישהו אחר יעשה את זה עבורי.
- אזור המסוגלות – כמו אזור נוחות – אני למשל באדמיניסטרציה – אני די טובה בזה, וגם אוהבת סדר. לא מרגישה בעלת ערך כשאני עושה את זה, אבל גם לא סובלת יותר מידי.
- אזור המצוינות – הוא האזור המסוכן – כי זה אזור שבו אנחנו מצטיינים ומצליחים, אזור ממנו אנחנו קוצרים פירות ובונוסים שמנים. אזור שאנחנו עלולים להישאר בו חיים שלמים. הבעיה היא שבאזור הזה אנחנו לא חווים תשוקה והגשמה.
- האזור האחרון הוא אזור הגאונות – הוא האזור הרוחני העליון, האזור הזה שאתה מרגיש שיש לך ממנו תבלין סודי. רוב האנשים במקרה הטוב נתקעים באזור המצוינות. אבל אזור הגאונות זה המקום שבו קל לך. שאתה עושה את מה שאתה אוהב. זה כשאתה מרגישה שאתה לא בא לעבודה, אתה פשוט בא לקיים את השליחות שלך בעולם.
היה לי גישור לא מזמן שבמהלכו פתאום הרגשתי שאני בדיוק באזור הגאונות שלי, הרגשתי מהבטן שזה המקום הטבעי שלי. כי זה הרי ברור לי שכשזוג נכנס אלי מספיקים לי משפטים ספורים, כדי להגיש להם את הפתרון על מגש. ככה מוכן ומזומן ליישום.
חדר הגישור הוא המקום שבו אני פשוט מצליחה (כי זו המתנה שלי כנראה) לנקות את כל המניירות מהסיפורים, הנרטיבים שמספרים לי, ומזהה בדיוק מה האינטרסים של השניים הללו שיושבים מולי ומה הפתרון הטוב ביותר עבור המשפחה שלהם.
לפעמים בא לי לצעוק להם את הפתרון כבר בדקה הראשונה, אבל זה כמו היריון, אין קיצורי דרך. פרידה טובה היא תהליך שמתבשל בצורה יסודית, והפתרונות (למרות שעבורי הם ברורים ושקופים) אמורים להירקם על ידי הזוג עצמו.
והפתרונות יצליחו להופיע רק אחרי שהמשקעים ארוכי השנים יצופו.
כשהקשבתי לפודקסט על אזור הגאונות נזכרתי בטובה וגדעון.
הם היו נשואים 35 שנים. הילדים כבר גדולים ויש להם אפילו נכדים. וכשהם נכנסו אלי למשרד שאלתי את עצמי מה נסגר עם האנשים האלה? אבל אז הם פתחו את הפה. והבנתי בדיוק מה נסגר. מה שנסגר זה הפה שלהם. בשלב שבו הילדים יצאו מהבית הם פשוט הפסיקו לדבר, כי היא דיברה באגסים והוא דיבר בתפוחים. ואי אפשר להשוות בין תפוחים לאגסים.
בשפת התפוחים שלה – היא הרעיפה עליו אהבה במשך שנים, בישלה עבורו את האוכל שהוא אוהב, למדה מאמא שלו את המתכון המדויק של הקובה, דאגה שהבית תמיד יהיה נקי, כיבסה את הבגדים שלו, כאשר היא מקפידה להשתמש במרכך הכביסה בריח שהוא אוהב.
במילים שלה זה היה לי ברור שהיא הרגישה עייפה מלהוכיח לו שהיא אוהבת אותו. היא חיכתה במשך 35 שנים שהוא יאהב אותה בחזרה.
וגדעון. גדעון בכלל דיבר באגסים, הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה ולא אמר לה שהיא יפה הוא אפילו לא החמיא לה, לא על המראה שלה (למרות שהיא הייתה יפייפיה אמיתית), לא על האוכל שלה, לא על הריח של הכביסה וגם לא על הבית.
אבל הקשבתי לשפת האגסים של גדעון ולי היא הייתה ברורה, גדעון הפתיע אותה בכל יום שישי בזר של פרחים מהסוג שהיא אוהבת, קנה לה את הטבעת שעליה היא חלמה, דאג שהמיץ שהיא אוהבת תמיד יהיה במקרר, בדרך הביתה עצר בגלידריה הספציפית שהיא אוהבת והביא לה חצי קילו.
המחוות של גדעון היו מוזרות, וטובה, טובה רק רצתה שיגיד לה שהיא יפה, שהיא מיוחדת, שהוא אוהב אותה, והיא רצתה את זה כל כך חזק שהיא לא הצליחה לשים לב שיש לו דרכים משונות לומר לה שהוא אוהב.
טובה וגדעון לא התגרשו בסוף, טובה וגדעון למדו אצלי (חרף גילם המופלג וגילי הפעור – ביחס אליהם) את שפת האגסים והתפוחים. ופתאום הם הבינו (טוב מאוחר מאשר אף פעם) שיש מיליון דרכים משונות לומר – ״אני אוהב״.
