במהלך החג אני והאחים שלי ישבנו לקפה עם ערן, חבר של אבא שלנו מקורס חובלים.
מה שריגש אותי בשיחה, זה לא מה שערן סיפר עליו (כי את הכל כבר ידעתי), מה שריגש אותי זה שהפגישה האחרונה שלו עם אבא הייתה בשנת 1987 ובכל זאת הוא דיבר עליו, כאילו לא חלפו 36 שנים מאז. מה שריגש אותי, זה החותם שאבא הותיר עליו.
אבא שלכם היה מנהיג מדהים ופוליטיקאי גרוע, הוא אמר. מצד אחד הוא הסתכל על כל הפקודים שלו בגובה העיניים ומהצד השני ידע להנהיג אותם.
בדרך חזרה ממנו (כאילו במקרה, אבל אני כבר יודעת שאין מקרה) הקשבתי לפודקאסט שהוקלט לכבוד החג והוקדש כולו לנושא: ״משה כמנהיג״ – משה שהוציא את עם ישראל ממצרים.
בדרך חזרה ממנו (כאילו במקרה, אבל אני כבר יודעת שאין מקרה) הקשבתי לפודקאסט שהוקלט לכבוד החג והוקדש כולו לנושא: ״משה כמנהיג״ – משה שהוציא את עם ישראל ממצרים.
והתשובה במקורות שקראתי הפתיעה אותי מאוד (כן … כן… התואר בבר אילן חייב לקחת קורסים ביהדות).
מנהיגותו של משה הייתה מיוחדת ושונה מזו המתאפיינת בשליטה של החזק על החלש. הוא היה מנהיג של חוכמה ולא של כוח.
העובדה שמשה היה זקן (בן 80) בעל מום (מגמגם) צנוע (לא רצה בכלל את ההנהגה, חשב שהוא לא מספיק טוב) היא זו שהפכה אותו למנהיג הטוב בהיסטוריה. למעשה משה היה כפוף לאותה תורה ומערכת חוקים שכפוף לה העם אותו הוא הנהיג.
כשערן תיאר את אבא שלי כמפקד מושלם, כזה שמסתכל על פקודיו בגובה העיניים ומכוח זה הוא יונק את סמכותו, פתאום הבנתי שזה בדיוק החינוך עליו גדלתי. אבא מעולם לא דרש ממני לעשות משהו שהוא לא עשה בעצמו (בבחינת נאה דורש – נאה מקיים) ומעולם לא הרביץ או צעק. הכל תמיד היה בנועם ובהסברים שתואמים את הגיל.
וזה גם סגנון העבודה שלי מול אותם אנשים מדהימים שבוחרים בי לעמוד בראש הנהגת המשבר הגדול בחיים שלהם.
השיח עם הלקוחות שלי תמיד בגובה העיניים. אני מעולם לא חושבת שאני יודעת יותר טוב מהם. מכל לקוח שלי אני לומדת משהו חדש, על עצמי ועל המקצוע.
הלקוחות שלי יודעים שאני זמינה להם תמיד, אין שום מתווך שחוצץ ביני לבינם. מבחינתי אין דבר כזה שאלה מטופשת ואני לעולם לא שופטת מעשה, החלטה או התנהלות.
שנים רבות שבהן אני מלווה אנשים ברגעים משבריים בחיים שלהם. אבל למה שקרה לי דקה לפני כניסת החג, לא ציפיתי.
יום שלישי שלפני ערב חג בשעה 15:00 בצהריים. פתאום קיבלתי התראה בטלפון ממערכת בתי המשפט. בתיבת הדואר האלקטרוני המתין לי ״פסק דין״ בתיק שאני מנהלת כבר שנים ארוכות.
פתחתי את הקובץ בביטחון. היה לי ברור שאנחנו מנצחים בהליכה בתיק. אני ייצגתי את הנתבע וכבר בדיון המקדים השופטת הבהירה לתובעים שאין להם קייס.
מתחילת הדרך השופטת הייתה לגמרי אתנו. הטיעונים המשפטיים היו מדויקים, התובעים דרשו סעדים זמניים והם נדחו על הסף בזה אחר זה. שלב ההוכחות עבר בהצלחה. ואז בום.
כמעט שנה לאחר דיוני ההוכחות, השופטת מוציאה פסק דין שמקבל את התביעה במלואה. הלקוח שלי הפסיד ובגדול.
מעולם לא נחלתי כישלון כל כך כואב.
עשיתי הכל לפי הספר. נלחמתי כמו לביאה, למרות שהסיכויים המשפטיים של התביעה היו אפסיים, לא וויתרתי, לא הייתי שאננה, השקעתי את כל כולי. צעדתי עם הלקוח מסע בן 4 שנים, יד ביד, צמוד צמוד, ובסוף הפסדנו בגדול.
קראתי את העמוד האחרון של פסק הדין, התנעתי את הרכב ונסעתי לתל אביב. היה לי ברור שאני לא דוחה את הבשורה ללקוח לאחרי החג, אני עומדת איתנה מאחורי התוצאה ומבשרת לו פנים מול פנים.
המשפט הראשון שאמר לי הלקוח לאחר שבישרתי לו שהוא הפסיד כרגע כמה מיליונים, היה: את שחקנית נשמה, את היית אלופה, אין לי תלונה אחת כלפייך.
המילים שלו לא הפחיתו את התחושה הקשה שליוותה אותי במהלך החג. הבנתי שאתה יכול לעשות הכל בצורה מושלמת, לשחק באסטרטגיה מדויקת, להשקיע את הנשמה בתיקים, בלקוחות ובסוף בית המשפט הוא רולטה. פעם אתה אס זוכה ופעם אחרת אתה קינג בוכה. לא רק בוכה. קינג מייבב.
הלקוח יישאר חבר. ונצעד ביחד אל עבר הערעור (כי פסק הדין שגוי משפטית באופן יסודי ויוצא דופן). אבל המסר שהיה לי חשוב לי להעביר הוא – שהדרך היא זו שחשובה, שאדם יכול לשכוח מה עשית עבורו, אבל הוא לעולם לא ישכח איך גרמת לו להרגיש.
בסוף הפגישה עם ערן הוא נתן לנו מגן לזכרו של אבא, עליו חרוט הפסוק: ״והיה כעץ שתול על פלגי מים״.
משפט מדויק לתחושה שליוותה אותי כל החג, משפט שהמשמעות שלו היא האישור עבורי שערעור הוא הצעד הנכון.
שהרי פסק הדין לא נטוע (חלוט) – אלא שתול. ואת פסק הדין ניתן בהחלט לעקור ולשתול במוחם של 3 שופטים חדשים, אשר יצמיחו שורשים מחדש בסיפור של הלקוח שלי. ואם לא… אז נכבד את ההכרעה ונמשיך בעשיה.
