בספרו ״שתיים דובים״ (השגיאה במקור) כתב מאיר שלו ז״ל:

האמת נמצאת בין שתי האפשרויות, בדיוק באמצע, שזה המקום שבו האמיתות אוהבות להיות. כשהיא חד-משמעית, כלומר בקצה הזה או בקצה הזה, האמת משעממת לא רק את הזולת אלא גם את עצמה."

חלוף הזמן לא גרם לי לשחרר (אפילו לא קצת) מפסק הדין הכואב שקיבלתי ערב פסח.

אחת התכונות שירשתי מאבא היא – אובססיביות לדיוק, לירידה לפרטים. לא מצליחה לשחרר משהו לפני שקיבלתי עליו תשובה.

בשבוע האחרון קראתי את פסק הדין בערך פעם ביום. 42 עמודים. וכל פעם גיליתי משהו חדש.

הדבר המשמעותי ביותר שגיליתי – הוא שבפסק הדין הזה האמת ממש לא באמצע.

האמת היא האמת של השופט עצמו.

למעשה התקבלה האמת של הצד השני. וזה בסדר. לפעמים צריך לדעת גם להפסיד. ברור לי שההפסד הוא לא הפסד אם למדתי ממנו שיעור.

אבל השיעור שלמדתי מפסק הדין הזה הוא אולי החשוב בחיים שלי (לפחות הכי חשוב עד כה). והשיעור הוא, שמחוץ לבית המשפט האמת אכן מצאת איפשהו באמצע (כמאמרו של שלו).

לרוב בגישורים שלי, כשאני שומעת את גרסתם של שני הצדדים, אני בבירור מבחינה שהאמת שוהה לה שם בין הסיפור שלה לסיפור שלו. בין האהבה שלה לפחד שלו. בין הפרשנות שהיא נתנה לסיפור לפרשנות שלו.

אבל בבית המשפט – האמת ממש לא באמצע. בבית המשפט נדרשת הכרעה. דפיקה של הפטיש. חד משמעיות כזו של קצה אחד על פני האחר. וכאשר דפק בית המשפט את הפטיש בצד שכנגד (מעבר לכך שהמכה כאבה) היא גרמה לי להבין שהכל תלוי בסיפור. וכנראה שהסיפור של הצד השני נגע לדופק בפטיש, יותר מהסיפור של הלקוח שלי.

אבל אני שואלת את עצמי, איך זה הגיוני שהדופק בפטיש הוא זה שיכריע איזה מבין הסיפורים הוא האמת. בעוד שברור לנו שהאמת מצויה איפשהו באמצע (אם מאיר שלו אמר- הוא בוודאי יודע).

ומיד הבנתי את התשובה. הדופק בפטיש בוודאי יכריע במשפט, שהרי זו מטרת ישיבתו על הכיסא ואוחזו בפטיש. אבל האמת שתוכרע – היא האמת שלו.

קחו לדוגמא אישה שיושבת בהכרעת תיק אונס. הרי ברור שכאישה הנטייה שלה תהיה לגלות אמפטיה כלפי האישה שנאנסה (נאנסה לכאורה כמובן).

אבל ברור שאין לנו ציפייה להושיב שם על הרמפה באולם בית המשפט שופטים רובוטים. וגם ברור לי שאותה שופטת מונתה להיות שופטת, בגלל (ולא למרות) היותה אישה. ואותו הדבר גם השופט שעל ראשו כיפה וגם זה שמאמין בנביא מוחמד.

הם כולם יושבים שם כדי לייצג את הגיוון בחברה הישראלית. אבל לא כך הם פני הדברים בדיני המשפחה.

בתחום שלנו השאלות הן לא האם להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, או להכריע אם היא קיימה איתו יחסים בהסכמה או לא. אצלנו מספרים סיפור. סיפור חיים, כזה שמזכיר לו את אשתו, או את בנו הקטן, מזכיר לו את אמא שלו או את אח שלו. וכשהוא עובר שוב על חומר הראיות ומתיישב לכתוב את פסק הדין, הדעה הזו, האג׳נדה, לא נעלמת.

אבל איך אפשר לקבוע מה מוסרי ומה לא מוסרי. האם לבגוד באם ילדיך וגם להשאיר אותה בלי כלום, כי את הכל ירשת מהוריך ואין לה שום זכות, זה מוסרי.

האם השופט באמת מסוגל לשים בצד את המוסר שלו, את הנטייה לעשות צדק, למרות שהחוק קובע שלאישה לא מגיע כלום מהנכסים הרבים שירש הבעל, האם חרף כך ימצא בית המשפט את הדרך העוקפת כדי לכתוב את התוצאה הצודקת בעיניו.

אבל כבר הבנו שצדק הוא מושג יחסי, וצדק של אותה אישה שנותרה ללא כלום, שונה מהצדק של ההורים שהורישו לבנם את כל רכושם ולא רצו שהוא יגיע לאישה. ואולי מה שלא צודק בכל הסיפור הזה, זה שהבעל נולד להורים עשירים ולא האישה.

אז מזה בעצם צדק. ואיפה בכלל נמצאת האמת.

כנראה שבכל זאת – איפשהו באמצע, בין שלוש דעות השופטים שישבו בערכאת הערעור על פסק הדין שלי.