מעיל הכעס
דותן תפס את דקלה בוגדת בו עם אחד החברים הכי טובים שלו מהצבא. אבל כדי להפוך את הסיפור לכואב יותר, הוא גם גילה שהוא האחרון שיודע על זה. שכבר שנים כולם יודעים שיש משהו בין דקלה לאיתי. אבל רק הוא לא יודע.
דותן הגיע אלי כועס וחדור מוטיבציה להרוס לדקלה את החיים. הוא הביא איתו פתק ובוא רעיונות איך הוא נוקם בה ומכאיב לה במקומות הכי רגישים לה. הוא תכנן לספר לילדים שההורים שלהם נפרדים כי אמא אוהבת את דוד איתי יותר מאת אבא.
הסברתי לו שכעס הופך אותנו לבעלי חיים. הוא מוציא מאתנו את היצרים הכי פרימיטיביים וחייתיים שלנו, ועל הדרך הורס כל חלקה טובה.
מקורו של הכעס הוא באגו שלנו. רגש שיושב על יצר קיומי הישרדותי וזו גם הסיבה שהוא כל כך הרסני.
אני יכולה לבלבל לכם את המוח מהיום עד שבת הבאה ולתת לכם מיליון ואחד טיפים על איך מתמודדים עם כעסים. ואתם גם יכולים להיות תלמידים מצטיינים. אבל בשנייה שתתפסו את בני הזוג שלכם בוגדים בכם, אתם בוודאי תשכחו מכל הדברים החכמים שלמדתם ותיכנעו ליצר החייתי שנועד לשמור על האגו שלכם.
הבעיה היא לא הכעס עצמו, אנחנו כולנו בני אדם וכולנו כועסים ומכולנו יוצאת החיה לפעמים.
הבעיה היא כשפועלים מתוך הכעס.
ולכן הפתרון הוא קודם כל להבין שכעס הוא הרסני. ואחר כך להימנע לחלוטין רק מפעולות בשעת כעס.
למעשה, התרופה המניעתית (אנטיביוטיקה) לכעס היא ההבנה שהכל (פשוט הכל) קורה לטובה.
התרופה המיידית לכעס (כמו אקמול) היא זמן. זה הסוד.
והעצה הח(כ)מה שנתתי לדותן היא לתת לכעס לשקוע. אבל איך הוא ישקע זהר, את קולטת מה את מבקשת ממני? לא לכעוס עליה אחרי שגיליתי שהיא הזדיינה עם החבר שלי מאחורי הגב, שיצאתי מטומטם, שכולם ידעו חוץ ממני מה קורה בניהם, שהאמנתי לה כשהיא אמרה לי שהיא עם חברות.
איך אפשר, זהר? לא לרצות להיכנס באמאמא שלה. זלגה לו דמעה בזווית העין והוא מיהר לספוג אותה עם כרית האצבע.
אתה בן אדם דותן, תן לעצמך רגע להיות בן אדם. זה בסדר לבכות, זה בסדר להיות פגוע, זה גם בסדר לכעוס ואפילו בסדר לאחל לה רק רע. מה שלא בסדר זה לחרוץ את גורל המשפחה שלך בתוך כל הכאוס הזה.
אני מבטיחה לך ש״נכנס באמאמא שלה בכל הכוח״ אם רק תרצה. ״אני רוצה״ – הוא קפץ.
אני מבטיחה לך שנעשה את זה בתנאי שתחזור אלי בעוד חודש וזה עדיין יבער בך כמו שזה בוער עכשיו.
הרגשתי את האכזבה שלו. הרגשתי שזה הדבר האחרון שהוא רצה לקבל בפגישה הזו. הוא כמעט אמר לי שהוא רוצה את התשלום על הפגישה בחזרה.
הבטתי לו ישר בתוך הלבן של העיניים והבטחתי לו שיש לי כאפייה במגירה, ושיהיה לו ברור שאני חובשת אותה אם לא משאירים לי ברירה.
הבטחתי לו גם שדקלה תקבל את הפיגוע של החיים שלה. כל מה שאני מבקשת ממנו זה להמתין חודש. הוא נשם נשימה עמוקה והסכים.
נתתי לו הנחיות מדויקות איך לפעול בחודש הזה, איך לתקשר איתה וכיצד להתנהל בכל מה שקשור בילדים. לבסוף נתתי לו טיפ קטן אחרון.
אמרתי לו שיבחר מעיל שהוא אוהב במיוחד ושישים אותו בעליית הגג.
ובכל פעם שהוא מרגיש שהוא עוד רגע מתפוצץ, שצף לו העלבון, שהוא מרגיש שהוא כבר לא גבר יותר, הוא יעלה לעליית הגג, ישים על עצמו את המעיל וייזכר שהכל לטובה.
ברגע שאמרתי לו את זה, הוא כבר ממש חטף עצבים, הוא אמר לי, תגידי לי איפה את חושבת שאת חיה, בעליזה בארץ הפלאות? ביקשתי ממנו להבטיח לי שרק ינסה.
היה לי ברור, שהמשפט ״הכל לטובה״ הוא לא משפט שאומרים לגבר מיד אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו.
אבל אחרי חודש כשהוא חזר אלי, רגוע הרבה יותר (ואפילו גילה לי בסוד שיצא לו ללבוש את מעיל הכעס לא פעם ולא פעמיים), הוא שיתף אותי שאולי זה באמת היה לטובה. שאולי דקלה עשתה לו טובה ענקית שהיא בגדה בו, כי רק ככה הוא הבין שהנישואים שלו היו ההצגה הכי גרועה בעיר. ובשלב מסוים דקלה ביקשה ממנו לנסות לשקם וללכת לטיפול זוגי. אבל הוא כבר היה במקום אחר לגמרי והוא אפילו הכיר בטינדר בחורה גרושה מקסימה שממש נחמד לו איתה.
את הליך הגישור התחלנו כאשר דקלה מתחננת לעשות ניסיון אחרון, אבל דותן סירב בתוקף.
לצערי, עורך דינה של דקלה היה פחות בענייני השליטה בכעסים ובכל פעם שעלתה סוגיה שבה היה על דקלה להתפשר היא שלפה ציפורניים ואיימה לפוצץ את הגישור.
בשלב מסוים דותן ואני הבנו שהגישור הזה חסר סיכוי, שדקלה רוצה להישאר נשואה, שהחבר ״הטוב״ שאיתו היא בגדה כבר לא ממש אטרקטיבי והוא גם תפס מרחק אחרי שכל הסיפור התפוצץ. היא הבינה שהיא נותרה קירחת מכל הכיוונים וכל מה שהיא רצתה זה רק מלחמה.
הדרישות שלה היו חסרות פרופורציה, היא דרשה שדותן יעזוב את הבית, ישלם לה סכומי מזונות גבוהים ויוותר על חלקו בבית.
ברור היה שהיא לא משאירה לי הרבה ברירות וכופה עלי לחבוש את הכאפייה. וכך היה, נאלצנו לפנות לבית המשפט, לסגור את החשבון המשותף, לדרוש פירוק שיתוף מיידי בדירת המגורים והכל כדי לקדם את הפרידה.
במשך 3 שנים היא עשתה בהליך השיפוטי שימוש כדי להכאיב לדותן על כך שהמשיך הלאה לאחר שבגדה בו וגרמה לי להוסיף עוד ועוד חומר נפץ למטעני החבלה שלי.
3 שנים שבהן דותן לבש שוב ושוב את מעיל הכעס, עד שלבסוף חזרנו לנקודת ההתחלה – כשקיבלנו פסק דין שהוראותיו זהות להצעת הפשרה הנדיבה שהצענו בתחילת הגישור.
אז מה למדנו מהסיפור של דותן:
- שכעס הוא הרסני בדיוק כמו אש. אם מזינים אותה, היא מתפשטת לכל עבר ושורפת כל חלקה טובה. אבל אם לא מזינים אותה, היא פשוט דועכת עד שהיא נכבית לחלוטין.
- שמותר לכעוס, אבל אסור לקבל החלטות תחת השפעת הכעס.
- שהתרופה המידית לכעס היא זמן.
- שהתרופה ארוכת הטווח לכעס היא לזכור שהכל קורה לטובה. כי ברור שכדותן תפס את דקלה בוגדת בו עם החבר הכי טוב הוא לא באמת היה מסוגל לתאר לעצמו שמעבר לפינה ממתינה לו בחורה מדהימה שתעשה לו טוב. כל החוכמה בשעת משבר, היא רק לזכור שהכל לטובה.
- והדבר האחרון שחשוב לזכור, שהפלוס היחיד בהליך השיפוטי הוא הפלוס שהוא מייצר בחשבון הבנק של עורכי הדין. אין בו שום פלוס אחר. אם אתם זקוקים לזמן כדי להירגע תעשו שימוש בשיטת ״מעיל הכעס״ ואל תעבירו את הכעס בשנים ארוכות של הליך משפטי.
** הסיפור בהשראת פודקאסט של הרב שניאור אשכנזי: ״ויקצוף משה״.
