״החברה הזו היא הבייבי שלי – את בחיים לא תראי ממנה שקל״. דימה הביט בתמר במבט חודר בספסלים ליד הכניסה לאולם המשפט. תפסתי לה את היד בחוזקה ולחשתי לה באוזן את המשפט– ״ ישמע בזיונו ויידום״ – הסברתי לה שבתפר בין הטחת הביזיון (הפגיעה הקשה באגו) לבין הבחירה לשתוק – קורה נס. דמייני קשת בענן, המשכתי, מה קורה כשקרני השמש חודרות את טיפות הגשם ונשברות? הן יוצרות נס בדמות קשת בענן. זה בדיוק מה שקורה כשאדם מצליח להתגבר על האגו בשעה שמבזים אותו, אם הוא מצליח להגמיש אותו, לעגל אותו, בדיוק שם קורים הניסים היפים ביותר. אמרתי לה תני לו לבזות אותך, וצוחק מי שצוחק אחרון.
נכנסנו לאולם, ולהפתעתנו השופטת המשיכה את הקו שלו.
שאלה מדוע אנחנו חושבים שמגיע לנו מחצית מהחברה, ״מהבייבי של דימה״. השבתי לה תשובה פשוטה. מאותה הסיבה שמגיע לדימה מ-2 הבייביז׳ שתמר הביאה לעולם.
הזוג הזה התחיל מאפס לפני 13 שנים. אפס כסף, אפס ילדים. בחלוף הזמן יש להם 2 ילדים וכסף. כמה כסף? אין לדעת. ילדים- בטוח שניים. בן ובת מדהימים.
אם דימה רוצה חלוקה שוויונית של הילדים, הוא יאלץ לאפשר חלוקה שוויונית של הכסף שנצבר במהלך החיים המשותפים.
השופטת הקשתה. אבל החברה הוקמה לפני החתונה. ואני הקשתי בחזרה. אנחנו לא רוצים את החברה, אנחנו רוצים את השווי של מה שנוצר במהלך החיים המשותפים.
דימה התחיל להזיע. בשלב הזה הבהרנו שאנחנו רוצים פשרה. אנחנו לא רוצים מלחמה. בוודאי לא על חשבון הילדים. אבל אם הוא מתנהג כאילו שתמר עבדה אצלו 13 שנים, והייתה שם רק כדי להביא לו ילדים ולטפל בהם, אז יהיה עליו לפחות לשלם פיצויים כחוק.
והפיצויים הם ערכה של החברה. ואם כבר קבעת לנו דיון בחג חנוכה, אמרתי לשופטת, אז בואי תעזרי לנו להדליק את האור.
השופטת פנתה לדימה – שאלה אותו האם יש לו פשרה להציע. הוא השיב בהתחכמות: ״אני מוותר לה על חלקה בכל החובות״.
הוא שלף דף ממנו הוא הקריא רשימה של חובות שנערכה מבעוד מועד.
בשלב הזה השופטת איבדה את הסבלנות, היא בחרה להדליק לנו את האור ונתנה לנו צווים גורפים, צווים שבאמצעותם נדליק לתמר את האור, לאחר שנים ארוכות של חושך.
בשבוע הבא, נתחיל לצעוד במשעולי הבנקים, רשויות המס, נחשף למאזני החברות ותדפיסי הרווחים השמנים שנותרו במחשכים במהלך החיים המשותפים, נשב פנים מול פנים עם רואה החשבון של החברה והוא יאלץ לפתוח בפנינו את כל הסודות הכמוסים ביותר.
הבהרתי לתמר שאנחנו יוצאים למסע, מסע של אור, וודאות ואומץ.
וכשיצאנו מבית המשפט – עם צווי גילוי המסמכים בידינו, סיפרתי לה על תולעת השמיר. זו תולעת שמסוגלת בנחישות רבה לעשות חורים בסלעים. ואנחנו באמצעות הצווים שקיבלנו באדיבותו של בית המשפט, נצליח לחורר את מסך הערפל ולהאיר על היקף הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים. כדי שניתן יהיה לחלק את העוגה בחלקים שווים.
