היא הייתה אישה חריפה. התחילה כפקידה בבנק. אבל מהר מאוד התקדמה בסולם התפקידים עד שהגיעה לצמרת.
היא אשת עסקים בדם, עם אמביציות של ׳גבר גבר׳. אבל לא רק בעבודה גילה עשתה חיל. אלא שבבית, היא יצרה לעצמה קן עם 3 ילדים ובעל מהנדס תוכנה בחברה בטחונית.
״ואז זה קרה״ היא אמרה לי. נסעתי בפעם הראשונה בחיי לכנס בירושלים בלי נדב.
כי אמא שלי הייתה חולה ולא היה מי שיישאר עם הילדים.
עמדתי על הבמה והרצתי בנושא ניהול תיקי מניות. הכרתי את הנושא הזה, שם צמחתי – בתחום ניהול ההשקעות.
אבל יבאותה הרצאה בשורה הראשונה, ישב גבר ׳חתיך הורס׳, גבוה, שחום, לבוש בג׳ינס וטישרט לבנה, שהוציא אותי מהריכוז לגמרי.
לא הצלחתי לנהל את ההרצאה כמו שרציתי, ניכר עליו שהוא הבין דבר או שניים בעסקי ההשקעות, והוא זרק לי הערות עוקצניות שפגעו במהלך ההרצאה שלי. סיימתי את ההרצאה, בקושי. התאכזתי מעצמי.
בדרך החוצה מאולם הכנסים, הבחור מהשורה הראשונה ניגש אלי והושיט לי כרטיס ביקור. אם תרצי קצת טיפים בנושא של השפעת המלחמה על השקעות זרות בסטראפים ישראליים, דברי איתי. זו הנישה שלי.
קרעתי את הכרטיס מול הפנים שלו, ואמרתי : ״ תודה, יש לי מי שיעזור לי אם אצטרך״ והלכתי משם.
התנעתי את האוטו וחזרתי הבייתה, לא היה לי חשק אפילו להשאר במלון לעוד לילה. לפי התכנון.
שבוע לאחר מכן קיבלתי מאותו בחור, מייל לכתובת המייל הפנימית של הנהלת הבנק.
הלב שלי החסיר פעימה, הוא כתב שהוא היה שמח לפגוש אותי בלי שום קשר להשקעות זרות בסטרטפים ישראלים. והוסיף אימוגי קורץ.
לא הצלחתי לסרב. למרות שהמוח פקד לכתוב: ״לא. תודה״. הבטן שלי ודרומה (היא קרצה לי) נתנו פקודות שונות לגמרי.
ללא שליטה הקלדתי: ״היום ב-16:00 אצלי במשרד״. לא כתבתי לו את הכתובת, אבל בחתימה של המייל היא הופיעה, והיה לי ברור שהוא מסוג הגברים שמוציאים תמיד את מה שהם מחפשים.
גילה קיצרה את הסיפור וסיכמה שכבר באותו יום היא מצאה את עצמה אצלו במיטה. כאילו החיווט בתוך המוח שאמור לשלוט על הגוף ניתק מגעים. כך היא תארה לי את מה שקרה לה מאותה פגישה ועד היום.
נשמע כאילו את חיה את החלום. אמרתי לה. איך אני יכולה לעזור לך. שאלתי.
היא הוציאה מעטפת לוגו של משרד עורכי דין והניחה אותה על השולחן.
מה יש בפנים שאלתי. ״אני לא יודעת״ היא אמרה לי.
ובאמת ראיתי שהדבק במעטפה עדיין לא הוסר.
כנראה יש במעטפה מסמכי פתיחת הליך י״ס באחת מבין שתי הערכאות השיפטויות שנהוגות בארץ, קרצתי לה.
היא התחילה לבכות, ואמרה לי: ״הלוואי שזה רק זה״. פתחנו ביחד את המעטפה, ומסמכי בקשה ליישוב סכסוך – לא היו בה.
מה שכן היה בה זה חוברת דקה כרוכה בסליל פלסטיק אדום, עם הפלסטיק השקוף מקדימה והבריסטול העבה מאחורה.
אני יכולה לעיין בחוברת? ביקשתי את אישורה של גילה לצלול לתוך עמקי האינטימיות שלה. היא עצמה את עיניה והינהנה בראשה לחיוב.
אחרי 3 עמודים, הבנתי את הפואנטה וסגרתי את החוברת. היו בה צילומים שלה ביחד עם הגבר החתיך והשחום יוצאים מכל מיני בתי קפה, מסעדות, בכניסה לסניף הבנק שלה, ותמונה אחת בלובי בניין המגורים שלה.
היא התפרצה ואמרה לי: ״הרומן הזה הסעיר את חיי המושלמים והמשעממים״. אני לא יודעת על מה את מדברת. אמרתי לה. בחוברת הזו אני לא ראיתי שום רומן. אני ראיתי בתי קפה, מסעדות ופגישות עסקיות במשרד שלך. קרצתי לה.
״תרצי לחזור לחייך המושלמים שלך״? שאלתי. ובכוונה השמטתי את המילה השניה שאמרה.
״איו לי סיכוי כזה״. היא השיבה בבכי. ״אני לא שאלתי אם יש סיכוי כזה, אני שאלתי אם את רוצה״. היא השיבה שכן.
במעטפה הייתה רק את חוברת התמונות ומכתב חתום על ידי עורך דין שמבקש לקיים משא ומתן לצורך חתימה מהירה על הסכם גירושין הוגן לטובת הילדים המשותפים.
״אם היה רוצה באמת להתגרש, היה מגיש בקשה ליישוב סכסוך״. אמרתי לה. הוא רוצה לאיים.
אבל הוא הלך לעורך דין, ושכר חוקר פרטי. זה כבר אומר הכל היא מיררה בבכי.
תאמיני לי. אני יודעת מה אני אומרת.
סומכת עליך. היא אמרה בחצי חיוך דומע. הושטתי את ידי אל ידה והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. היא רק חייבת להחליט שזו משימת חייה, המלחמה על הבית. והיא תראה איך זה יעבוד כמו קסם.
מיד לאחר שגילה יצאה ממשרדי, התקשרתי לעורך הדין שחתימתו בסיום מכתב האיומים. הצעתי לו שנפגש רק שנינו. בלי הצדדים. הוא אמר שאין על מה לדבר, ושאין לו שום מנדט לקיים איתי פגישה כזו.
אז תבקש. אמרתי בנימה של פקודה. ולא השארתי לו הרבה ברירות.
אמרתי לו, שיודיע ללקוח שלו שגילה אשתו שכרה שירותיה של עורכת דין, ושעורכת הדין החוצפנית שלה דורשת פגישה ללא נוכחותם.
הוא חזר אלי אחרי 5 דקות בדיוק ואמר: ״מחר ב-14:00 אצלי במשרד״. חייכתי מעבר לקו, ואמרתי. נתראה.
לפגישה הזו הגעתי עם 2 מטרות – הראשונה להבהיר לו שהלקוחה שלי לא מפחדת מגירושין, שבעלה לא חס מטעויות, ושאם זה יקרה – היא תשרוד. בכל זאת מחזיקה בתפקיד מאוד מאוד בכיר בבנק.
המטרה השניה היא להשאיר אותם נשואים. היה לי ברור שאם נדב לא פתח הליך, הוא לא באמת רוצה להתגרש. והאמונה הזו הנחתה אותי.
צדקתי. אומנם זה היה קשה מאוד להוציא מעורך הדין הודאה שהלקוח לא הסכים בשום פנים ואופן לפתוח הליך יישוב סכסוך, הוא לא באמת רוצה להתגרש, הוא רק רצה שהיא תעזוב את הגבר השחום.
כשהראיתי לו שלפני הפגישה היום, אני זו שפתחתי הליך יישוב סכסוך בערכאה השיפוטית שטובה לי. ושהלקוח שלו אומנם מדבר, אבל הלקוחה שלי עושה. תרתי משמע. והוספתי קריצה, הוא זז בכיסא באי נוחות.
אבל מיד הרגעתי אותו. אמרתי לו שגילה רוצה שלום בית. עכשיו אני מציעה לך לנהל איתי מו״מ שיחסל את הפרשה הזו, מבלי להוביל אותם אל ׳מדרגות הרבנות׳ וזימזמתי לו את השיר של הכל עובר חביבי (אנקדוטה: ברבנות מתחתנים ובבית הדין הרבני מתגרשים, זה אומנם דומה אבל אילו שני גופים נפרדים).
השארתי לו את ״החוברת הדקה״ על השולחן, ואמרתי לו: תשמור אותה אצלך, אין פה כלום, כי לא היה כלום. רק ריגוש שנובע מצורך אנושי טבעי ולא יותר מזה.
בוא נשחרר את זוג הזה ללכת לטיפול זוגי. שעה של טיפול זוגי זולה בהרבה משעה שלנו. חייכתי אליו ויצאתי.
גילה ונדב שיקמו את הנשואים שלהם. גילה לקחה אחריות. ביקשה סליחה, וניתקה את הקשר עם הבחור השחום. ונדב התחייב ללכת איתה לטיפול זוגי, לרדת במשקל ולהפסיק להרדם בשעה 20:00 בכל ערב.
