אם היו אומרים לכם לקחת סכין ולנעוץ בליבו של הילד שלכם? הייתם עושים את זה?
התשובה היא: ברור שלא!
ליאורה היא רואת חשבון בעלת משרד מצליח המעסיק 12 עובדים ומגלגל מחזורים של 7 מיליון ש"ח בשנה. היא נימנית עם הנשים המעצבנות שבשעה 07:00 בבוקר מעירה את הבנות כשהיא כבר אחרי 10 ק"מ ריצה, שעה מדיטציה, מקלחת וארוחת בוקר.
בקבוצת הריצה (מסתבר שזה ה"ריקודי עם" של המאה ה-21) היא הכירה את אריק, אבא של ילד מהכיתה של הבת עדי.
מה שהתחיל כסקס מזדמן במכונית לפני או אחרי אימון, הפך לרומן סוער ורגשות שמתפוצצים ולא ניתנים לשליטה.
רומן מהסוג שמעלים את הקמטים ויוצר סביבך הילה שקשה לפספס.
גם יניב, בעלה של ליאורה, הבחין באותה ההילה. הוא לא חשב פעמיים ושכר חוקר פרטי.
אתם יכולים לנחש שעבור החוקר הפרטי לא נדרש יותר ממעקב אחד כדי להוציא תמונות מאוהבות של ליאורה ואריק (וציוצי ציפורים) בחניון נידח בשעות הבוקר המוקדמות.
ליאורה הגיעה אלי מבוהלת כאשר בידיה דו"ח החקירה ואישור פתיחת תיק בבית הדין הרבני.
מה אני אמורה לעשות? לא התכוונתי לפרק את הבית בשביל אריק.
כנראה שיניב כן התכוון – השבתי לה.
בנינו תוכנית גירושין מסודרת ויצרנו קשר עם עורכת הדין שלו.
עד כאן הסיפור יכול היה להסתיים בהסכם מכבד עבור שני הצדדים ובעיקר עבור 2 הבנות המקסימות.
אבל ליניב היו תוכניות אחרות והוא החליט למרר את חייה של ליאורה ולגרום לה להצטער על היום שנולדה (כך לדבריו).
עורכת הדין של יניב השתמשה בכל "הטריקים" האפשריים עוד בתקופת עיכוב ההליכים.
היא הגישה בקשה בהולה לקביעת משמורת אב בלעדית בשל בגידתה של האם.
דיין בית הדין הרבני הבהיר, שאמא נואפת לא הופכת אוטומטית לאמא ללא מסוגלות הורית והורה לצדדים להשקיע מאמצים בקידום המשא ומתן.
לצערי "לא היה עם מי לדבר". גם כי יניב לא הצליח להפריד בין עלבון הבגידה לבין טובת הבנות וגם כי עורכת הדין שלו הייתה בחופשת חגים בלוס אנג'לס.
ניצלתי את חוסר הזמינות (ולשמחתי גם את חוסר תשומת הלב) של עורכת הדין שלו ובמועד הראשון שבו יכולתי להגיש תביעות, הן הוגשו למזכירות בית המשפט לענייניי משפחה. כך למעשה "גנבתי" סמכות מבית הדין הרבני וקבעתי אותה בפני בית המשפט.
במזל "נפלנו" על השופט הכי ענייני בבית המשפט בנצרת.
"טריק" גניבת הסמכות החמיר את התנהגותו של יניב והוא עלה שלב בהתעללות הנפשית. הוא החל מטפטף לבת הגדולה (בת 10) דברי שטנה על אמא שלה ואפילו הראה לה תמונות של אמא עם אבא של עילאי מהכיתה.
בבוקר מועד הדיון שנקבע, ליאורה התקשרה אלי בבכי היסטרי. זו עדי – (הבת הגדולה) גילו לה סרטן.
הבטן אמרה לי – לבטל את הדיון ולתת לליאורה להתאבל על הבשורה. אבל מיד התעשתי: "ליאורה, אל דאגה, אני אלך לבד לדיון".
התקשרתי לעורכת הדין שלו ואמרתי לה שאני לא מבטלת את הדיון ושכדאי לה להגיע, כי אם לא- יינתנו החלטות שלא בפניה.
בדרך לדיון נזכרתי במאמר שקראתי על הקשר בין משברים נפשיים לבין מחלות קשות.
פתחתי את הדיון במשפט: "לאחר 3 חודשים בהם עברה הבת עדי שטיפת מוח קדחתנית, המלווה בהצגת תמונות וסרטוני סקס של האם עם אבא של ילד מהכיתה, הבוקר גילו לה סרטן.
אני רוצה להזכיר לאדוני שמחקרים מצאו קשר ישיר בין מחלות קשות לבין התמודדות ארוכה עם מצבי סטרס.
אין לנו שום דרך לחזור אחורה בזמן ולתקן את נפשה הפצועה של הילדה, אבל מה שאנחנו כן יכולים זה להתחיל מכאן ולשנות את הסוף".
השופט הכתיב החלטה לפרוטוקול:
"אני מורה על עיכוב ההליכים למשך שנה.
על הפניית הצדדים למרכז לטיפול במשפחה למשך 10 טיפולים בתכיפות של פעמיים בשבוע.
על מינויו של מר **** כבורר עם סמכויות שיפוט בעניינם של הצדדים.
בתוך 45 ימים מהיום יוגש לאישורי הסכם גירושין חתום על ידי הצדדים".
השופט הביט בעיניה של עורכת הדין של האיש ואמר לה – אני מציע לך להבהיר ללקוח שלך שכדאי לו לעמוד בזמנים שהקצבתי ולפעול כפי שאבא אמור לפעול בנסיבות העניין.
עכשיו אני שואלת את אותה שאלה – האם הייתם לוקחים סכין ונועצים אותו בליבו של הילד שלכם?
תבינו – ניהול הליך גירושין בעצימות גבוהה, שיתוף הילדים (לא משנה באיזה גיל) בפרטים מתוך כתבי הטענות, הצגת תכנים ארוטיים והסתה כנגד ההורה השני, הם סכין בתוך הלב הקטן של הילד.
אל תעשו את זה!!!
