השבוע הטור שלי – "סיפור לשבת" – חוגג 5 שנים.

ביוני לפני 5 שנים בדיוק החלטתי שאני רוצה לשתף את העולם בחוויות שאני חווה ביחד עם הלקוחות שלי.

המטרה בהתחלה הייתה בעיקר שחרור העומס הרגשי שנגרם כתוצאה מליווי אנשים בתקופה הכי קשה בחיים שלהם.

בחלוף הזמן ועם עליית הפופולריות של הטור, הרגשתי שהוא מהווה מקור השראה וכוח עבור הרבה מאוד אנשים.

אבל המחויבות לא פשוטה. כל שבת, כל שבוע, כבר 5 שנים, המוני אנשים שמחכים בקוצר רוח לשיתוף שלי.

מאות סיפורים של אנשים אמתיים, משפחות אמתיות, טרגדיות, הצלחות, וקשת של רגשות. כולם מתנקזים בכל שבוע ל-800 מילים.

מילים שכמעט כל אחד יכול לזהות בהן משהו מהסיפור האישי שלו, משהו מהחוויה שלו. משהו ממנו.

חשבתי לעצמי, מה בכל זאת גורם לי לא להתייאש, מה גורם לי להשקיע שעות מהסופ״ש שלי ולא לוותר.

התשובה היא מחויבות, היא זו שמעוררת את ההשראה. המחויבות שיש לי כלפי הקוראים המתמידים, המחויבות שיש לי כלפי עצמי, כלפי אותה זהר שמתעוררת כל בוקר ולא שואלת – ״מה אני צריכה לקבל מהעולם?״, אלא להיפך – ״מה העולם צריך לקבל ממני?״.

וכשאני עושה את מה שאני אוהבת ומאמינה בו, מבלי ציפייה כלשהי ללייקים או לתגובות חיוביות (יש מקרים שהתגובות קשות ובוטות), אז הגמול האמתי מגיע מהר מתמיד.

ושכר הטרחה או התוצאה, הם רק הבונוס.

הגמול האמתי הוא ההשפעה שלי על הלקוחות שלי, העובדה שבלעדיי יכול מאוד להיות שהסוף היה אחר. וכשהבנתי שכעורכת דין לענייני משפחה אני כותבת ביחד עם הלקוח את הסוף של הפרק ותחילתו של אחד חדש, אז היה לי ברור שאני אעשה את זה במסירות, אחריות ומחויבות.

כי לתת 100% למען התוצאה, אבל לא לתת לתוצאה 100% משמעות זה המוטו בייצוג שלי.

המשפט הזה של איתן עזריה (מאמן מנטלי גאון) הזכיר לי לקוחה מיוחדת שסמכה עלי בעיניים עצומות ואפשרה לי להחליט עבורה באותם רגעי ״אי שפיות״ שאנשים חווים בהליך גירושין.

היא האמינה לי כשהבטחתי לה שיהיה בסדר, כשבזמן אמת הייתה תחושה שהכל יהיה חוץ מ״בסדר״.

ספיר הייתה מזכירה במשרד עורכי דין. תקתקנית כזו, שמספיקה משימות של משרה מלאה בחצי משרה.

הבית תמיד נקי והילדים תמיד מאורגנים והמקרר תמיד מלא. אבל משהו בנפש שלה היה ריק.

ובתור תחביב היא מאפרת חברות לאירועים ופעם אחת חברה הציעה לשלם לה.

מאז ספיר הפכה להיות המאפרת השכונתית, תמורת כסף כמובן.

אבל לאילן זה לא ממש התאים, הוא הציב אולטימטום – זה או אני או האיפור. במילים אחרות הוא אמר לה – זה או אני או הנפש שלך. והיא הגיע אלי ועזרתי לה לעשות את הבחירה הנכונה.

האגו שלו (מעצם הבחירה שלה) לא נתן לו לנהל משא ומתן הוגן. הוא עשה שימוש בכל הנשקים האכזריים ביותר, כולל לגייס את החברות שלה מהשכונה כדי לאיים שיעידו נגדה שהיא מרוויחה אלפי שקלים בחודש ושאין לה סיכוי לקבל ממנו מזונות.

בשלב הזה הזכרתי לה כמה שהיא מוכשרת, ושלחתי לה צילומי מסך מדף הפייסבוק, שמלא ביצירות האומנות שלה וגם שלל התגובות שקיבלה. הזכרתי לה את עומס התורים שהצטבר ביומן שלה במהלך חודשי הקיץ עמוסי האירועים.

ובמקום להשקיע את האנרגיה בלהוריד את ההכנסות, כדי להוסיף עוד 1,000 ש״ח לסכום המזונות, השקענו את האנרגיה בלבנות תכנית עסקית שתאפשר לה לעזוב את משרד עורכי הדין ולהתפנות לעבוד רק במה שממלא אותה.

היא רעדה כשחתמה על הסכם השכירות בדירה שכללה חדר עבודה רק לקבלת לקוחות. והיא גם רעדה כשחתמה על הסכם הגירושין. הדפסתי בענק ובצבעוני את טבלאות האקסל שבנינו, את התחזיות העסקיות שיצרנו ובאומץ שאין כדוגמתו היא הצליחה להשתחרר מכלוב הזהב.

בסוף הדרך הזכרתי לה שהתוצאה של 1,000 ש״ח במזונות לכאן או לכאן, בכלל לא משנה. שהדרך שעברנו, שווה לה היום תוספת של אלפי שקלים בכל חודש.

ספיר היא לקוחה שפנתה אלי לאחר שקראה סיפור לשבת שכתבתי.

סיפור שבו היא זיהתה את עצמה. סיפור שהסוף שלו נטע בה תקווה.

תודה לכם קוראים מתמידים.

ותזכרו שכמות הלייקים לא מלמדת לעולם על מידת ההשפעה.