מעלליה של תמר
השבוע אספתי את תמר שלי (בכיתה ג׳) מבית הספר. שאלתי אותה מה הדבר הכי משמעותי שקרה לה ב-7 השעות שבהן היא הייתה בבית הספר.
לקח לה רגע, היא לא הבינה מאיפה באתי לה. היא רגילה שאני שואלת אותה: ״איך היה היום בבית הספר?״ והיא עונה: ״כיף״ ובזה הסתיימה השיחה המעיקה שלנו והיא יכולה לחזור לבהות במסך הטלפון.
לחצתי. לא וויתרתי. ואז היא השיבה שהמורה עשתה להם תרגיל. היא ביקשה מכל הילדים לתלוש דף חלק מהמחברת ולקמט אותו. ואחר כך ליישר אותו ולהחזיר אותו למצב שהיה בעת התלישה.
מה הם לא עשו, מה הם לא ניסו – ישבו עליו, הכניסו אותו לתוך ספר, מחצו אותו, העבירו עליו הלוך ושוב סרגל מתכת. שום דבר לא עזר. הדף המקומט נשאר מקומט.
ומה למדתם מזה? שאלתי אותה. למדנו שכשאומרים משהו רע או מתפרצים בצורה אלימה, אחר כך, כשמצטערים, אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור.
אוקי, אז מה הפתרון. שאלתי. לספור עד 10 לפני שאומרים דברים רעים. היא השיבה.
זה נכון, אם הצלחת לכבוש את ״יצר הרע״ ולא לומר דברים רעים שמלבינים פני אדם ברבים, או שהצלחת לא לאבד עשתונות ולשרוף את הגשרים.
אבל מה קורה, וכולנו יודעים שזה קורה, אם כבר התפרצנו וטינפנו את הפה שלנו ואמרנו או עשינו דברים שאנחנו ממש מצטערים עליהם. מה אז הפתרון של המורה.
תמר הביטה בי, ולא ממש ידעה מה להשיב. אמרתי לה בואי נחשוב על רעיון יחד.
היא גלגלה עיניים (למרות שזה אקט של גיל ההתבגרות, מסתבר שבדור שלהם הוא מקדים משמעותית) ושאלה מה אני רוצה ממנה: ״אם עפתי על מישהו והשפלתי אותו בפני כל הכיתה, מה אני יכולה לעשות עם זה בדיוק, הוא ישנא אותי לתמיד״.
התודעה שלנו נוטה להצדיק את המעשים שלנו ואם אמרתי על מישהו דברים רעים, עכשיו אני גם חייבת להצדיק אותם, כדי להרגיש טוב עם עצמי ועם ההחלטה שלי.
אבל מה אם תנסי להתחיל בלהתנצל בפני הילד, אמרתי לה, ולשתף אותו גם שבאותו יום שבו התפרצת והשפלת אותו בפני כל הכיתה, בדיוק ההורים שלך עצבנו אותך בבוקר לפני שיצאת לבית הספר, ושההתפרצות עליו בכלל לא הייתה קשורה אליו.
אותה השיטה, אגב, עובדת גם בין בני זוג. לעיתים עוברים עלינו ימים קשים, ואנחנו אומרים דברים קשים ומצפים שבני הזוג שלנו יבינו שעבר עלינו יום רע, או שאם אמא שלו פגעה בי וזו הסיבה שאני לא רוצה לבוא אליה בחג. בעוד שהוא בטוח שהסיבה היא חוסר הכבוד כלפיו.
ואיך אפשר לסיים את הסיפור על תמר שלי מבלי לספר את הסיפור על תמר של כולנו (זו מספר בראשית, פרק ל״ח).
תמר הייתה נשואה ל-ער בנו של יהודה. ער מת לפני שהביאו ילדים. ביהדות כאשר הבעל מת מבלי שהיו לו ילדים, מוטלת על אחיו החובה לעשות לאלמנה ילדים (ייבום).
אך יהודה (אבי בעלה המנוח) סירב לתת לתמר גם את בנו השלישי. לאחר שתמר נישאה גם לבנו השני אונן וגם הוא מת (כן כן, אונן השליך את זרעו לשווא ועל שמו גם הפועל…).
תמר מצאה פתרון. היא ערבה ליהודה (אבא של בעלה המנוח) בתחפושת ונכנסה ממנו להיריון מבלי שידע שזו היא. כאשר יהודה מגלה שתמר בהיריון הוא הורה להוציאה להורג בשריפה. בעיר כבר הדליקו את המדורה כדי להשליכה לאש. תמר פיזרה ליהודה רמזים עדינים כדי להעביר לו את המסר שהיא נושאת בבטנה את הצאצאים שלו ושיחוס על גורלם. ברגע האחרון יהודה הודה שהיא הרה ממנו והציל אותה ממוות.
מוסר ההשכל מהתנהגותה של תמר הוא שהיא העדיפה להשליך עצמה לאש ביחד עם העוברים שלה, ולא להלבין את פניו של יהודה ברבים ולגלות שהוא האבא של התאומים בבטנה.
וכמו שכתב דון מיגל בספרו ״ארבע ההסכמות״: תשמרו על טוהר המילה. מילים הן הכלי החזק ביותר שניתן לבני אדם. הן כלי של קסם אך ברגע יהפכו לחרב פיפיות, יש בכוחן ליצור את החלום היפה ביותר או להרוס את כל הסובב אתכם. זו גם הסיבה שבתורה ביזיון של אדם אחר הוא שווה ערך לכבוד הבריות.
