גיברת על
עודד ואפרת הכירו בצבא. שניהם היו ב-8200 – לא פחות ולא יותר. תמיד רציתי להכיר מישהו מהיחידה הזו. ואז יצא לי להכיר שניים כאלה ועוד ביחד.
אז תיקחו את כל מה שמספרים לכם ותכפילו.
כמובן שעולם התעסוקה לא יכול היה לוותר על זוג עם יכולות כאלה מרשימות. ושניהם עבדו במשרה מלאה. אבל גם לא ויתרו על הבאת 4 ילדים מקסימים לעולם.
באופן טבעי ״היכולות״ מימנו את המטפלות, המנקות, המבשלות וכו׳. וכל שנותר לאפרת לעשות הוא להיות טובה (אבל ממש טובה) במה שהיא עושה.
ועודד, עודד התמרמר. הוא אומנם היה ממש טוב במה שהוא עושה, אבל קסם אישי לא היה לו.
כבר בדקות הראשונות של הפגישה, הבנתי שעודד הוא האגוז שיהיה לי קשה לפצח ושאפרת אדישה למצב. הבחנתי בעיניים שלה שאין בה טיפת התרגשות מהפרידה. היא הייתה ממש אפתית.
ביקשתי ממנה שתמתין בחוץ, כי אני רוצה להחליף כמה מילים לבד עם עודד. עשיתי את זה כמובן רק לאחר שבמבטי העיניים עם אפרת ווידאתי שהיא מבינה שאין לי שום כוונה לייצר סיטואציה לא סימטרית, אלא להיפך. שאני רוצה לסייע לעודד להתקרב למידת הבשלות שלה.
חשבתי להתחיל ב״להרים לו״ אז ביקשתי ממנו לספר לי מה הוא עושה בחיים. למרות שידעתי. כי בשיחת הטלפון עם אפרת, היא שיתפה אותי שעודד הוא ההאקר הכי מוכשר בארץ. ושמיד לאחר אירועי אוקטובר ביקשו את עזרתו בפריצה לטלפונים של מחבלי הנוחב׳ה.
אז שאלתי אותו אם בא לו לעשות לי טובה, כי אני לא מצליחה להתחבר מהמחשב בבית למחשב במשרד.
עוד לפני שהסברתי לו מה הבעיה, הוא התיישב במקומי בכיסא, נכנס למחשב אצלי בבית ללא מפריע, איתר את הבעיה וסידר אותה, מבלי שהוצאתי מילה.
כן. כן. 8200. אבל עודד היה ממורמר ובמשך דקות ארוכות הוא תיאר לי את אפרת כאישה רעה, חסרת רגישות, אגואיסטית, שכל מה שמעניין אותה זה היא עצמה, הקריירה שלה, ואני ממש מצטער שהיא האמא של הילדים שלי. הוא חתם את התיאור המפורט של האישה שאתו ב-22 שנים האחרונות והוא רק בן 40.
רגע רגע, אני חייבת להבין. כשאתה טועם מאכל שדוחה אותך. בביס הראשון אתה עוצר לא?!
״לא מתחיל בכלל״. הוא עונה לי. ולא מבין את הפח שאני טומנת לו.
אז בילד הראשון ראית כי רע. ובילד השני גם רע, למה הבאת עוד שניים.
הוא מביט בי במבט ספק קורץ ספק כועס. אני מבינה שאתה כועס. אני אומרת לו. ״אבל למה עלי?״ אני ממשיכה – ״תכעס על עצמך. אתה בחרת לכל אחד ואחת מתוך ארבעת הילדים שלך, את האמא הגרועה הזו״.
פתאום משהו בנטל האחריות שהעברתי אליו, גרם לו להתגונן, לתרץ תירוצים (כאילו עבור הילדים שלו) למה הוא כן בחר בה עבורם.
עכשיו תספר לי מה טוב בה. באישה הזו שבחרת שתהיה האמא של הילדים שלך. ונעזוב את זה שהיא בת 41 והיא נראית כמו בת 20. וכל זה אחרי שהיא הביאה 4 ילדים.
״היא האישה הכי חכמה שפגשתי בחיים שלי. יותר חכמה ממני בהרבה. והיא לוחמת. היית צריכה לראות אותה בלידה של אופיר. הבת הראשונה. היא סירבה לקבל אפידורל, כי התעקשה להרגיש את הפלא הזה יוצא ממנה, והיא נלחמה בכאב באמצעות דמיון מודרך. אפילו המיילדת, קראה לחברותיה כדי להביט בתופעה הזו, של אישה שחוטפת צירים כמו מכות חשמל והיא ב״זון״ שלה״.
הוא תיאר לי אותה כמו גיבורת על.
באותו רגע הבנתי שמדובר בקנאה שהחלה עוד ביחידה שבה שירתו יחד בצבא, והמשיכה. לא סתם המשיכה. התגברה והתעצמה והפכה להיות גוּש עצם של מרמור.
אפרת הייתה טובה ממנו בעבודה, בצבא השאירו אותה לעוד 5 שנים של קבע, תמיד השכר שלה היה גבוה משלו, ובתוך כל זה הי הצליחה להחזיק את כל האופרציה הזו של 4 ילדים, של חוגים, של שיעורים פרטיים ולכל אחד מהם היא נתנה את הזמן שלו, אבל הוא נדחק לפינה. נדחק מאחור. מדדה אחריה.
אז היא בכל זאת אמא טובה. ממממ… הוא נאלץ להודות בזה שהיא אמא של הילדים וששום דבר בעולם לא ישנה את זה. ושאם חושבים על זה, אז היא דווקא בחירה לא רעה.
״אחלה גנים״ הוא צחק.
עכשיו תרשה לי להכיר גם את אפרת? שאלתי. ״בהצלחה״ הוא השיב. ביקשתי ממנו שימתין בחוץ, ויבקש מאפרת להיכנס.
היא נכנסה. המבט שלה היה ריק. זיהיתי את זה.
שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה שיש לה לספר לי. היא פתחה את השיחה בזה שיש לה סרטן שד. בדרגה מתקדמת. ושהיא אמורה התחיל טיפולים כימותרפיים בעוד שבועיים. שנתנו לה בערך חצי שנה לחיות. שעודד עדיין לא יודע. ושהיא ממש מקווה שעודד יצליח לטפל בכל הילדים.
הרגשתי שפטיש 5 קילו נפל לי על הראש באותו רגע.
מסוג המצבים שאני חייבת לתכנן מסלול מחדש הכי מהר שאפשר, ושאני לא בטוחה שגירושין זה הצעד הנכון כעת.
אז הסטתי את ההגה של אוניה הזו בצורה חדה הצידה ממסלול הגירושין הבטוח עליו הם עלו.
היה לי חשוב להוביל אותם מהר ככל האפשר לחוף מבטחים כדי שאפרת תוכל לצלוח את הטיפולים. ואם הכל יעבור בשלום הם יתגרשו. אבל אם לא. אז אנחנו חייבים לדאוג לצוואות, לייפוי כוח מתמשך, ולמסמך ״הבעת רצון. אבל מה שבטוח אסור להם להתגרש מ-2 סיבות:
- לא משנה באיזה מצב מערכת היחסים שלהם. עדיף לה לעבור את הטיפולים בחיק משפחתה ולא בהתמודדות עם הליך פרידה. גם אם הוא הליך גישור.
- ככל והיא באמת לא תשרוד את הכימותרפיה אז היא חייבת להישאר נשואה כדי שעודד יקבל את כל זכויותיו כ- שֵׂאֵר.
הסברתי לה הכל במהירות האפשרית. כדי שעודד לא יתחיל לחשוד שאנחנו זוממות משהו ביחד כנגדו ואז יטעין את עצמו בחוץ.
ולמזלי היא הבינה. היא מסוג האנשים שלא צריך הרבה מילים כדי להעביר לה מסרים.
היא הבינה גם את החלק הנפשי וגם את הרציונלי של שמירת הזכויות.
ואז הכנסנו את עודד. ופתחתי במשפט: ״עודד יקירי, זה לא זמן טוב להתגרש עכשיו. וככל הנראה אפרת שלך היא לא ממש אגואיסטית. היא פשוט לא כל כך יודעת להביע רגשות.
את הכל היא שומרת בפנים. את כל הקשיים ואת כל האתגרים. היא אומנם גיבורת על, בדיוק כמו שתיארת אותה (הבחנתי בעיניה של אפרת נפתחות כשאמרתי את זה) אבל היא בהחלט שבירה ועכשיו הגוף שלה בגד בה. והיא זקוקה לתמיכה שלך״.
ואז שיתפתי אותו.
הוא התחיל לבכות, הוא התקרב אליה וחיבק אותה. כאילו מעולם לא רצה להתגרש.
אפרת נותרה קרירה. אבל אפשרה לו להתקרב.
באותה הפגישה עשינו רשימה של מטלות שאותן נבצעה בפגישות הבאות.
ובמשך שבועיים שלמים היינו בקשר יומיומי במפגשים אצלי במשרד ובזום, שבסופם הצלחנו לסיים עריכת המסמכים הכי חשובים בחיים שלהם וגם במותם:
- הסכם שלום בית לחילופין גירושין. ולמעשה היה סוג של טיפול זוגי.
- צוואות הדדיות שהסדירו מצב של פטירה מהמחלה ואופן חלוקת הרכוש בין עודד לילדים.
- מסמך ייפוי כוח מתמשך שמסדיר מצב שבו אפרת לא תהיה כשירה לדאוג לענייניה.
- מסמך הבעת רצון שמביע את רצונה של אפרת ביחס לילדיה לאחר מותה.
תהליך עריכת המסמכים הללו גרם לעודד להבין שאפרת ממש סומכת עליו ושהיא בטוחה שהוא האבא הכי טוב עבור הילדים גם אם יקרה לה משו.
ואפרת הבינה שעודד בטוח שהיא תתגבר על המחלה. כי היא גבורת העל. שלו ושל הילדים.
