ב-7/6/2017 פרסמתי את הסיפור הראשון שכתבתי.
היום, אחרי 7 שנים, אני בוחרת להיפרד מהסיפור לשבת. שכבר הפך להיות חלק ממני.
כל שבת, כבר 7 שנים, אני מתעוררת ב-5 בבוקר ומעלה על הכתב שיתוף. כל פעם משהו אחר. פעם אישי, פעם מקצועי, אבל תמיד תמיד מהלב.
בהתחלה זה עזר לי לפרוק את העומסים שהיו לי על הלב. סיפורים אנושיים, חוויות, אין רגע דל במקצוע שלי, אבל משבוע לשבוע זה הפך ליצירה של ממש. אהבתי לשתף, אהבתי לכתוב. אהבתי את התגובות.
לפני שבוע גיא ואני עשינו סדנת שפע בקהילה שלנו. הנושא היה שפע דרך ששת ימי בריאת העולם.
וכשלמדנו על שבת, למדנו דווקא על הקושי שלנו לשחרר. להצליח לעשות את ההפסקה בין השבוע שהיה לזה שעתיד להתחיל.
לשחרר את ההתמכרויות שלנו, לרשתות החברתיות, למסכים.
הסוד הוא בשחרור. הוא דווקא ב״אי העשייה״.
להיות באמונה שדווקא אי העשייה מובילה אותנו לשפע.
פתאום נפלה לי הבנה, 5 שעות מתוך השבת שלי אני משקיעה בכתיבת הסיפור, עריכה, הגהה, להעלות אותו לאתר, לרשתות. וזה אומנם עושה לי טוב אני אוהבת לעשות את זה, אבל אלו 5 שעות שאני גורעת מהבנות שלי, מגיא. 5 שעות זו חמישית מתוך השבת.
ואז הבטחתי קודם כל לעצמי, ואז לגיא ולבנות שאני נפרדת באהבה מהסיפור לשבת.
ששבת היא קודש הקודשים, ואין שום דבר (גם לא סיפור לשבת) שאמור להיכנס בתוך היום היחיד בשבוע ששמור למשפחה שלי. למנוחה שלי. לעצמי.
אז תודה לקוראים המדהימים שלי, שתמיד תמיד פרגנו, ולעיתים גם הרגישו צורך לתקן שגיאות, ואפילו לעשות לי הגהה של ממש.
תודה לאלה שאמרו מילים טובות שמחממות את הלב, לאלה שזיהו את עצמם בתוך הסיפורים האנושיים שהעליתי על הכתב, תודה גם לאלה שעשיתי להם שיקוף כל כך עוצמתי שהם בחרו להתעצבן עלי, ולכתוב ביקורת קשה. תודה מיוחדת לגיא אהובי שהכיל אותי, שלא הפסיק לרגע להיות גאה, תודה לאמיר (האיש והאגדה) שפרגן לי כמו אבא – עוד לפני שאיבדתי את שלי.
תודה לבנות שלי ששמרו על השקט לפחות חמישית מהשבת שלהן איתי. ותודה לענקית לאלוהים שגרם לי להבין שהגיעה העת לשחרר. ולעבור לדבר הבא.
נפגש בקרוב. מבטיחה!
