במשך שנים אלעד חי על הקו. העסק בירושלים והחיים בחיפה.

הוא התחתן עם חיפאית שלא הסכימה בשום פנים ואופן להתרחק מאמא שלה, והוא וויתר. עשה את הנסיעות.

היו להם 2 בנים, אחד חגג השנה 10 והשני 15.

איך מסתדרים עם נסיעות כל כך מתישות לאורך כל כך הרבה זמן? שאלתי. הוא הביט בי בייאוש ואמר: ״אין לי ברירה״ מאז שאני ילד כל מה שאני יודע לעשות זה רק פיתות. הוא צחק. ״אבל פיתות יש גם בחיפה״ אמרתי. כן אבל בחיפה אין את המאפיה המשפחתית שלי, את זו שחשובה שלי ששם אני מכיר כבר את כולם.

המאפיה הפינתית, עומדת שם כבר שנים והפכה לאימפריה, דור 3 של פיתות, מאפים, ולחמים שכבר הפכו לגורמה ונמכרים בכמויות לכל מסעדות היוקרה באזור. מה שיפה אצלנו, הוא אומר בהתלהבות, שהלקוחות שלנו הם גם הילד היחף עם החולצה הקרועה בשכונה וגם השף של המסעדה הכי נחשבת בעיר.

 ואלעד אומנם יצא מירושלים והקים משפחה בחיפה, אבל ירושלים לעולם לא יצאה ממנו.

אז מה מביא אותך אלי? שאלתי. בזמן האחרון, הילדים קצת גדלו, והרשתי לעצמי לשכור דירה קרוב למאפיה ולהישאר לישון שם שני לילות בשבוע.

ההורים שלי כבר מבוגרים ואני חייב להיות שם מוקדם מאוד בבוקר.

ואיך אורטל קיבלה את זה? שאלתי. היא לא יודעת. לא על הדירה וגם לא על זו שישנה איתי שם. היא בטוחה שאני ישן הוריי. מי זו שישנה איתך שם? שאלתי. קוראים לה נטלי. הוא השיב.

״את לא תאמיני״ הוא שיתף בהתלהבות.

היא הייתה שכנה שלי בילדות, סביב גיל 12-13 היינו חברים (חברים חברים, הוא קרץ) ויום אחד היא פשוט נעלמה. אז לא היה פייסבוק שאפשר היה לעקוב אחריה ולהבין לאן נעלמה.  הדחקתי אותה. למרות שעולם לא שכחתי אותה.

לפני 3 שנים היא פתאום הופיעה במאפיה. הלב שלי החסיר פעימה. היא נשארה יפה בדיוק כפי שהייתה. קבענו שאסיים לעבוד ונשב לקפה. הסתבר שההורים שלה חזרו למולדובה כי לא הצליחו להתאקלם פה בארץ.

היא התחתנה בגיל מאוד צעיר והתגרשה. במשך שנים בער בה לעלות לארץ בחזרה, אבל בעלה מנע ממנה ולא אפשר לה להוציא את הילדים. לפני שנה הבן הקטן שלה חגג 18 והיא החליטה שהיא עולה בחזרה לישראל, ומי שרוצה להצטרף מוזמן. שניים מתוך 3 הילדים הצטרפו, אליה.

בפגישה הזו הרגשתי שאין מצב שאני מוותר עליה שוב. הייתי חוזר הביתה וחושב רק עליה. אבל אורטל, ששמה לב שאני מתרחק, הבהירה לי שאם אעזוב אותה היא תפשיט ממני את העור. ותדאג למכור לי את המאפיה כדי שאצליח לקנות את הגירושין ממנה.

״אז החלטת ללכת עם ולהרגיש בלי״. זרקתי.

בדיוק. שכרתי דירה ברחוב של נטלי ובשנתיים האחרונות אנחנו מבלים ביחד יומיים בשבוע, לפעמים אפילו יותר. הלילות עם נטלי זו התמכרות, אנחנו חברים הכי טובים, יש לנו סקס מהאגדות, ואפילו הבנים שלה אוהבים אותי.

נשמע כאילו יש לך חיים מושלמים. אמרתי לו. למה אתה צריך אותי?

הוא השפיל את המבט, ואמר לי שהוא מפחד מאוד מאורטל. מה כבר יכול לקרות?

אורטל היא בחורה שמממשת איומים. היא נקמנית ולא נשארת חייבת.

ממה אתה הכי מפחד? שאלתי. מהאיומים שלה. הוא השיב. כן אבל מה יקרה אם האיום הכי מפחיד שלה יתממש? שאלתי. הוא עצם עיניים, כאילו מדמיין. ואמר לי, היא תזרוק אותי לרחוב ולא יהיה לי מה לאכול.

וזה באמת יכול לקרות? שאלתי. המשפחה שלי תעזור לי. הוא השיב. הם לא יתנו לי ליפול.

ומה תרוויח אם תתגרש. שאלתי. את נטלי. הוא חייך. וזה שווה את זה? שאלתי. את לא מבינה כמה. הוא השיב.

אז קדימה. אמרתי לו. מה קדימה?

באותו יום אלעד חזר הביתה ודיבר עם אורטל. הוא שיתף אותה ברצונו להתגרש שכבר שנים הוא מרגיש שהם לא באמת נשואים, שהם סתם שותפים. שהנסיעות לירושלים הורגות אותו ושהילדים כבר גדולים.

התגובה הראשונית של אורטל הייתה לשבור את הכלים. ״יצאה לה המפצלת״. הוא אמר לי.

צפינו את התגובה הזו, וגם ידענו שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא לאבד את הביטחון הכלכלי.

אז בנינו תוכנית פעולה מפורטת שתיתן מענה לכל החששות שלה.

אבל אורטל, לא התרצתה. ודרשה עוד ועוד. בנוסף לבית (ללא משכנתא) בחיפה, ובנוסף לסכומים הגבוהים שמושקעים בבורסה בכל מיני אפיקים רווחיים, היא דרשה אחוזים מהמאפיה. ושם כבר עצרתי.

פתחנו הליך יישוב סכסוך בבית הדין הרבני ונתנו לאורטל שלנו ללכת להתייעץ עם עורך דין.

למזלנו היא פנתה לעורך דין הגון שהבהיר לה שאין לה שום סיכוי לראות פירור מהזכויות בעסק המשפחתי.

אבל כן פערי השכר ביניהם והמשכורת הגבוהה שאלעד מקבל מהעסק, יכולים לאפשר חלוקה לא שוויונית בנכסים (פיצוי בגין נכסי קריירה קוראים לזה). אז היא חזרה לאלעד, והסכימה להצעה שלנו שהייתה למעשה פטור מלא מחלוקה (אפילו לא חלוקה של 60% ו-40%), אלעד השאיר לאורטל את כל מה שהיה להם ונשאר עם העסק. הוא ידע שביום מן הימים העסק הזה יהיה שלו, ולא יחסר לו כלום.

הסיפור של אלעד גרם לי לחשוב שוב על המשפט ״הדרך חכמה מהולכיה״. בכל פעם שקורים לנו דברים לא טובים, חשוב לזכור לסמוך על הדרך. יש לה סיבות משלה.

הן לא תמיד ברורות, תוך כדי התנועה, ועם הזמן, מבינים אותה. מבינים שהיא הוליכה אותנו בדיוק במסלול שבו היינו אמורים ללכת ולמקום שאליו היינו אמורים להגיע.