בגידה היא לא הסיבה לפירוק הנישואין. היא תופעת לוואי לשחיקתם.

כמו סרטן אלים שמתפשט לכל תא במערכת היחסים. כמו על הסרטן, גם על הבגידה ניתן להתגבר, אבל לעיתים היא תגבר על הנישואין, תחליש אותם ובסופו של דבר תביא למותם.

אורית נכנסה למשרדי והביטה בי במבט שמביטים על הרופא ברגע שהוא יוצא מניתוח של אדם יקר. מבט המשווע לבשורה.

היא פתחה במשפט "אני מוכנה לשלם כל סכום כדי לגרום לליאור לחזור הביתה".

לאן הוא הלך שאלתי.

הגוף שלו בבית, אבל הלב שלו אצל מיכאלה.

לפני חודשיים קראתי שיחה בינו לבינה. הוא כתב לה מילים שנהג לכתוב לי כשהכרנו. לא סיפרתי לו שאני יודעת. אבל מאז אני בוכה בלילות.

אם זה קרה לפני חודשיים, למה את מגיעה רק עכשיו?

ניסיתי להשתנות. חקרתי עליה, עקבתי אחריה בפייסבוק. קניתי בגדים כמו שלה. צבעתי את השיער לאדמוני. אפילו הורדתי 7 קילו שנשארו מההיריון של הקטן (שהיום כבר בן 3).

וזה עבד? שאלתי. למרות שהתשובה הייתה לי ברורה.

אני עדיין שקופה בעיניו. הוא אפילו לא שם לב שצבעתי את השיער.

אז איך אני יכולה לעזור? שאלתי. את עורכת דין לענייני משפחה לא?

נכון! אבל אני לא קוסמת!

אין לי דרך להשיב את הגלגל לאחור. להשיב בחזרה שנים של הזנחה.

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לוותר למיכאלה? כבר וויתרת לה מזמן. אמרתי. כאשר סירבת לשכב איתו, לגעת בו, לומר לו כמה את אוהבת אותו. כאשר הפסקת לפרגן לו, וכשהפכת את הנישואין למובנים מאיליהם.

דמעות של השלמה החלו זולגות על לחייה. אם את אומרת שאין סיכוי להחזיר אותו הביתה, אז אני רוצה לקחת חוקר פרטי, להביא הוכחות לרומן עם מיכאלה ולהרוס לו את החיים. אני אדאג שהוא יראה את הילדים רק במרכז קשר. כמו בעלה של חברה שלי.

ומה יצא לך מזה? שאלתי.

הסברתי לה שיש 2 סוגים של בגידות, כאלה שמהוות תמרור אזהרה למערכת היחסים, גורמות לזעזוע, להבנה מה חשוב באמת וכאלה שמהוות את המסמר האחרון בארון הקבורה של מערכת היחסים.

תחליטי מה את רוצה באמת. תמרור אזהרה או מסמר בארון הקבורה. אבל אם את רוצה תמרור. תהיי את. אל תנסי להיות מיכאלה. זה פשוט לא יעבוד לך.

היא חזרה אחרי שנה. משהו במבט שלה היה שונה. היא הגיעה מיושבת ובטוחה בעצמה. אני רוצה להתגרש היא אמרה.

ניסיתי. עשיתי הכל. אפילו כתבתי למיכאלה מכתב (נזכרתי בשיר ג'ולין. שיר שהוא מכתב של אישה למאהבת של בעלה), שיחררתי אותו ל-3 חודשים, הוא גר בדירה שכורה ובא בערבים להיות עם הילדים. הוא חזר לחצי שנה נוספת ואתמול הוא הודיע שזה סופי. שמתגרשים. שיתף שניסה בכנות. אבל לא הצליח.

הפעם ההוויה שלה הייתה משלימה. היא עשתה דרך. היא לקחה אחריות.

ביקשתי ממנו שאת תהי המגשרת שלנו ותערכי עבורנו את הסכם הגירושין. הוא הסכים.

בתוך מספר שבועות הבאנו את הסכם הגירושין שלהם לאישור בפני בית המשפט לענייני משפחה. הסכם הוגן, אומנם לא שוויוני. ליאור לקח גם הוא אחריות. וויתר על חלקו בבית לטובת אורית והילדים. כיום – ליאור ומיכאלה כבר לא ביחד. אבל אורית הכירה בחור מקסים והפכה להיות חברה שלי.

מכל לקוח אני לומדת משהו. מאורית למדתי את ההבדל בין אשמה לאחריות.

אשמה היא תוצאה של בחירות שעשתה בעבר (לקחת את הנישואין ואת ליאור כמובן מאליו) ואחריות היא בזמן הווה (הבחירה להתמודד עם התוצאה של הבחירות). אני לא מצדיקה בגידה חלילה. אבל ההכרה של אורית בשגיאות שלה גרמה לה להבין שהיא אולי לא הקורבן האומלל, שהיה לה תפקיד (לפחות שווה לליאור) לפירוק המשפחה.

למדתי שצמיחה ושיפור אישי נובעים מתוך ההכרה שאתה אחראי באופן אישי לכל דבר שקורה בחיים שלך. לא משנה מה הנסיבות החיצוניות.

אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט במה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים תמיד לשלוט באיך אנחנו מגיבים.

אורית בחרה את הדרך שבה היא מנתבת את סיום הנישואין שלה. באותה מידה היא יכלה לבחור להוציא את משפחתה למסע עקוב מדם בן 5 שנים בבית המשפט.

"My happiness depends on you" (מתוך השיר Jolene )– ביג מיסטייק!!! האושר שלנו תלוי רק בנו !!!