כעורכת דין לענייני משפחה אני יכולה לומר בפה מלא שבגידה היא לא ה-סיבה לגירושין. הסיבה שזוגות מחליטים להתגרש לאחר גילוי הבגידה, היא לרוב הפגיעה באמון ותחושת המיצוי!
משחר ההיסטוריה, קיימת דעה רווחת שהדרך הטובה ביותר לשמירה על חברה בריאה, היא קיומן של מסגרות משפחתיות. לאדם ישנו צורך קיומי בהקמת משפחה שתקנה לו תחושת יציבות וביטחון לדורות הבאים.
אין ספק שמונוגמיה מאפשרת קיומן של משפחה וזוגיות איתנות ואף יש לה, למונוגמיה, השפעה על יציבות החברה כולה.
לצד אותו רציונל לשמור על יציבות המשפחה, ישנה סטטיסטיקה "מכובדת" של נשים וגברים שבוגדים ואף מנהלים רומנים מחוץ לנישואין.
אין צל של ספק שהבגידה נחשבת כמעשה פסול ואף קיבלה מקום של כבוד (שביעי) בעשרת הדברות- "לֹא תִנְאָף". גם הדיבר ה-10 מתייחס לסוגיה זו: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."(ספר שמות, כ'). למדים אנו שמאחורי האיסור לבגוד, עומד איתן הרציונל לשמור על שלמות המשפחה.
אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. חרף המודעות שבגידה הינה מעשה לא מוסרי, מעשה שיש לו השלכות הרות גורל, תוך סיכון אמיתי של התא המשפחתי, סיכון כלכלי ופגיעה אנושה בנפשם של הילדים, גברים ונשים כאחד עדיין עושים זאת.
אז מדוע בכל זאת בוגדים?!

תיאוריות פסיכולוגיות שונות מצביעות על "הכרה בהתפשרות" כסיבה לבגידה. הכוונה היא – שככלל מערכת זוגית היא סוג של פשרה. הרי מרביתן של הנשים לא נותרות מתוחות, סקסיות, מושכות, גמישות לאחר 10 שנות נישואין, 3 הריונות/לידות ו-3 ילדים. וכמובן שמרביתם של הגברים הופכים ברבות השנים לשאפתנים פחות, מקריחים יותר, ופרזיטים הרבה יותר מהאביר על הסוס הלבן שעמד איתן באותו ערב קיצי מתחת לחופה. זוגות נשואים חיים בתחושת התפשרות יומיומית וזה ככל הנראה מה שמביא אותם לחפש את "הפיצוי" מחוץ לנישואין.
שניהם בשנות ה-40 לחייהם. הם נישאו לפני 8 שנים, לאחר 5 שנות זוגיות. יש להם 3 ילדים בהפרשים קטנים, אשר "כפו" עליה לא לשוב למעגל העבודה מחופשות הלידה. כבר 3 שנים רצופות שהיא לא עובדת והשעמום הפך אותה לאובססיבית אליו.
היא הייתה שומעת את הרכב שלו חונה בחניה וממתינה לו במבט זועף בכניסת הבית, בוחנת את דש חולצתו במטרה "לאתר" שארית ליפסטיק או מייקאפ, מתקשרת באובססיביות כל כמה שעות כדי לברר היכן הוא, ואף עורכת מעקב אחר ספרות "הקילומטרז'" ברכב שלו ובכך מוודאת שאכן אמר אמת בתשובותיו לשאלותיה החוקרות בדבר מקום המצאו בכל דקה ביום. היא הייתה עורבת לסלולרי שלו בזמן שהתקלח, כל זמן ששמעה את המים זורמים. יום אחד הוא השאיר את המים זורמים ויצא מהמקלחת, נשימתה נעתקה והיא הביטה בו כ"גנב שנתפס על ידי פנס באפלה". היא הטיחה בו האשמות והשמיצה אותו בפני הילדים. כבר מספר פעמים שהוא הזהיר אותה שהוא לא יכול להמשיך לחיות תחת משטר טרור החשדות שלה וביקש ממנה למצוא תעסוקה.
ביום חמישי אחד, הוא החליט להפתיע אותה ולשוב מנסיעת עבודה, יום לפני המועד המתוכנן. הוא קנה לה את הבושם שהיא אוהבת ארוז בסרט אדום. הוא פתח את דלת ביתם ומצא אותה במיטה עם מנהל בית הקפה השכונתי.
ביום האחרון של לפני פגרת הקיץ הוא מסר לה בקשה ליישוב סכסוך שהגיש בפתיחת ההליך בבית הדין הרבני.

מוסר השכל – אם את גמל (נאקה) ככל הנראה שאת לא מסוגלת לראות את הדבשת של עצמך, לכן אל תנסי להסתיר אותה באמצעות אובססיביות והאשמות חסרות ביסוס, את עלולה למצוא עצמך נתבעת בהליך גירושין.