חמות או לא להיות
איתן ואלינה הכירו בטכניון. היא הייתה קופאית במזנון והוא סטודנט לתואר שני בהנדסת תוכנה.
היא עשתה לו פרפרים בבטן. הוא לא הצליח לעמוד בטיזינג שעשתה לו כל בוקר כשבא לקנות קפה.
למרות שאמא שלו הכינה לו כל יום קופסאות עם אוכל טרי, הוא קנה התפתה לקנות שם גם ארוחת צהריים, כתירוץ לראות אותה שוב. מיום ליום הוא התאהב.
אבל כאשר הביא את אלינה להכיר את הוריו, אמא שלו הטילה ווטו – "זה או היא או אני. אני לא אתן לך להתחתן עם המוצצת דם הזו".
ברור לכם מה הוא בחר וברור גם שהאמא לא יצאה מהתמונה. להיפך. היא לקחה את אירוע החתונה כפרויקט חייה, ולא נתנה לאלינה לקבל שום החלטה.
למרות שאיתן ואלינה חלמו על אירוע צנוע על שפת הים, האמא קבעה שהחתונה תתקיים באולם, "אני לא אביא את האורחים המכובדים שלי ושל אבא לעשות ארמונות בחול".
יצא שהיא בחרה את האולם, את המוזיקה, את העיצוב, אפילו את צבע המפיות (סגול פשתן) היא קבעה. כמובן שבסידור הישיבה בשולחנות לא היה לזוג המאושר שום סיכוי להתערב, ומשפחתה של אלינה קיבלה "מקום של כבוד" בדפנות האולם.
לאורך כל הדרך היא הזכירה – "בעל המאה הוא בעל הדעה". אלינה שתקה.
כמו תכנון החתונה, גם חיי הנישואין היו רווים בהתערבות של החמות בכל החלטה. קטנה כגדולה. זה התחיל בבחירת בית הספר של הילד ("הנכד שלי ילך רק לבית ספר פרטי, אין לו מקום עם הבבונים בבתי הספר העירוניים") והמשיך בבחירת מיקום דירת המגורים ("אם אתם רוצים סיוע ברכישת הדירה, אני אחליט איפה תקנו"). אלינה, שכמובן לא הייתה לה ברירה, נכנעה ונאלצה לגור במרחק של 100 מטר מחמותה.
כעבור 7 שנות נישואין ו-2 ילדים, נישואיהם של הזוג המעורב עלו על שרטון, לאחר שאיתן תפס את אלינה מנהלת רומן עם הבוס שלה בעבודה.
ברור לכם שבהליך הגירושין האמא חזרה ובגדול, ולא רק כדי להגיד לאיתן "אמרתי לך", אלא כדי לנהל נגד המוצצת דם את קרב הרכוש הגדול בכל הזמנים. היא הגיעה אלי כאשר ביקשה להחליף עו"ד וכשהם היו בעיצומה של מערכה כנגד אלינה.
בפועל איתן היה שחקן ספסל במשחק הגירושין של עצמו, עשה כל מה שבית המשפט אמר ובעיקר נהנה מכל שנייה עם הילדים. מבחינתו היה לסיים את זה עוד בהצעה הראשונה של עורכת הדין שלה. אבל לאמא שלו היו תוכניות אחרות וזו הייתה הזדמנות פז להמשיך ולמרר את חייה.
ניהלנו קרב רכושי שארך בערך כמו שנות נישואיהם ובסוף הצלחנו להוכיח שהכסף שהוריו של איתן נתנו להם עבור רכישת הדירה, הוא הלוואה ולא מתנה כמו שנהוג לקבוע.
בסופו של התהליך איתן ואלינה מכרו את הדירה ומתמורת המכר, הוריו של איתן קיבלו את מלוא הסכום שנתנו לטובת רכישתה וביתר איתן ואלינה חלקו חצי חצי.
שנה לאחר סיום הליך הגירושין איתן חלה בסרטן אלים ונפטר בתוך חודש. הוא לא השאיר צוואה ולכן ההון שהשאיר אחיו (זה שהוא חלק חצי חצי עם אלינה במסגרת הליך הגירושין), חזר חזרה לידיה של אלינה מדלת האפוטרופסות על הילדים המשותפים.
אסביר לרגע: כאשר אדם שיש לו ילדים מתחת לגיל 18 הולך לעולמו, היורשים שלו הם אשתו (שמקבלת מחצית מרכושו) וילדיו (שמקבלים את המחצית השנייה), במצב שבו המנוח לא נשוי ואין לו בת זוג, ילדיו מקבלים את כלל עזבונו). הכל טוב ויפה, אבל כאשר הילדים (היורשים) מתחת לגיל 18, האפוטרופוס החוקית עליהם היא אימם (אלינה), והיא בפועל האחראית הבלעדית על הכסף.
אנקדוטה קטנה נוספת: אם איתן היה עורך צוואה, הוא היה רשאי למנות את אימו או את אחיו כמנהלי העיזבון עבור ילדיו וכך לאלינה לא הייתה שליטה על הכסף.
כעבור 3 חודשים בדיוק גם אבא של איתן נפטר. הוא היה מבוגר, אבל האמא טוענת שהוא נפטר משברון לב. ואני אומרת שהוא רצה קצת שקט מאשתו.
אמא של איתן מיד פנתה אלי וביקשה שאוציא צו ירושה עבור האבא. מיהרתי לשאול אם לאב המנוח הייתה צוואה והיא השיבה בשלילה.
באותו רגע עבר לי בראש סרט רע. אבל ממש רע. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבל מה שבטוח המשפט שהיה תקוע לי בראש הוא – "הכל חוזר אליך וקארמה בידיך".
הסברתי לאמא שברגע שאין צוואה – היא מוגדרת כיורשת מחצית ההון העצום של האבא ו-2 הילדים שלה יורשים את המחצית השנייה.
אבל איתן נפטר היא אמרה לי. נכון. השבתי, אבל יש לו יורשים, הילדים שלו.
אבל הם קטינים. היא השיבה.
נכון וכשהם קטינים אנחנו כבר יודעים מה החוק לגבי זה.
"אלינה יורשת את בעלי???" היא צרחה.
הילדים הם היורשים, אלינה רק אחראית על הכסף.
הוצאנו צו ירושה: 50% – אלינה, 25% אחיו של איתן ו-25% מתחלק בחלקים שווים לטובת 2 ילדיו של איתן. מדובר בהון שמוערך בכמה עשרות מיליון טובים, קופות גמל שאיתן היה מוטב בהן, זכויות יוצרים על פטנטים, נכסי אומנות, נכסי נדל"ן בארץ ובחו"ל ודירת מגורים מפוארת על צלע הר הכרמל.
יומיים לאחר שהוצאנו את צו הירושה קיבלנו כתב תביעה. התובעים: נכדיה של האמא (ילדיו של איתן) על ידי אימם שהיא האפוטרופוס הטבעי עליהם.
אלינה דרשה פירוק שיתוף מידי בנכסי העיזבון בכלל ובדירת המגורים המפוארת בפרט.
כאשר התקשרתי לעורך הדין שלה ושאלתי אותו איך אלינה מסוגלת ככה להוציא את הסבתא של הנכדים שלה מהבית, הוא השיב לי: היא מוציאה את חמותה לשעבר.
זה נגמר בהסכם בין יורשים במסגרתו הגענו לפשרה שאלינה תקבל כסף תמורת חלקם של הילדים בבית והחמות תוכל להישאר בבית, אבל זה לא העיקר, העיקר הוא 2 מוסרי ההשכל מהסיפור על החמות המעצבנת:
- תעשה טוב- תקבל טוב. תעשה רע- תקבל רע. ככה זה עובד בעולם. אם אתם עושים רע ואתם חושבים שאף אחד לא רואה, אתם טועים ובגדול. הקארמה מחכה לכם בפינה והיא תמצא את הדרך להגיע אליכם.
- תערכו צוואה – אל תגידו, חוק הירושה מספיק לי. אתם לעולם לא יודעים מה יוליד יום. תכתבו בצוואה בדיוק את מה אתם רוצים שיקרה לאחר 120 שנים.
אמר לי פעם לקוח: יותר חשוב לי לעשות הסכם ממון מאשר צוואה. שאלתי אותו – מה הסיכוי שתתגרש? אמר לי בערך 30%. ומה הסיכוי שתמות שאלתי?!
