התקווה מתה אחרונה

חשבתי הרבה על המשפט הזה. משפט עוצמתי ששמעתי לראשונה במסע לפולין. איש העדות שהצטרף אלינו למסע, סיפר שבזכות התקווה הוא שרד את מחנה הריכוז בירכנאו.

נטע (שנולדה בתור נטשה) סיפרה לי שהיא מתה מפחד להתגרש ושהדבר שהיא הכי מפחדת ממנו זה לוותר.

שהיא נשענת על הזיכרונות המתוקים מחיים (בעלה) המפנק, המפרגן. חיים של ״לפני המשבר״. זה שהכניס אותה לחנות בכיכר המדינה ואמר לה: ״תבחרי איזו שמלה שבא לך״.

תמיד היו לו ״סטפות״ של מזומנים בכיס והיא תמיד, אבל תמיד, קיבלה כל מה שבא לה.

הוא היה ג׳ינטלמן שמוצאים רק באגדות. היא תיארה אותו.

הם בנו ביחד בית ורכשו עוד כמה דירות להשקעה. היו להם 4 ילדים מדהימים.

אני השקעתי את זמני בבית ובילדים. היה לי נוח, היה לי כיף וחיים לא החסיר ממני כלום. היא שיתפה.

בשנים האחרונות הילדים גדלו ונטע התחילה להשתעמם. כבר אין הסעות לחוגים, לשיעורים פרטיים, לרופאים ולווי לטיולים שנתיים.

היא מצאה לעצמה תחביב והתחילה לצייר סקיצות של שמלות ערב. העבירה שעות בפינטרסט, קיבלה השראה, ואז ציירה על דפים עיצובים.

ערב אחד הבן הקטן שלה לימד אותה איך מציירים עם העט האלקטרוני באייפד.

היא תמיד אהבה אופנה, ועכשיו כשהילדים גדלו, היה לה גם זמן להגשים את החלום. בשלב מסוים היא קנתה מכונת תפירה והתחילה לתפור לעצמה ואז גם לחברות.

היא הייתה ממש טובה בזה, והעיצובים שלה זכו להצלחה. חברה הביאה חברה שהביאה עוד חברה.

בהתחלה חיים פרגן, אמר שסוף סוף היא מצאה משהו שהיא טובה בו. אבל כשהוא ראה שהבית מתחיל להתמלא מידי ערב בנשים שמרעיפות מחמאות, ניתן היה להבחין איך הפרצוף שלו מתעקם.

בהתחלה הוא חיכה שהן ילכו ואמר לה שהוא לא מבין על מה המהומה, ושהיא חייבת להרגיע עם ״הטיילת״ בבית.

ואז הוא גם התלונן על הסכומים שנטע מוציאה על בדים. וכשהוכיחה לו שהיא מרוויחה על כל שמלה שהיא מוכרת לפחות 200% – הוא אמר שהיא לא מבינה כלום בעסקים ולא מחשבת את הוצאות הפחת והנסיעות לתל אביב וכו׳.

יום אחד קפצה לנטע פרסומת בפייסבוק – ״קורס עיצוב בשנקר -ללא תנאי קבלה – כל מי שרוצה יכול  לשלם ולהירשם״.

נטע נרשמה בלי לשאול את חיים. כמה ימים לפני פתיחת הלימודים היא אמרה לו שהיא מתחילה ללמוד בימי רביעי בתל אביב.

חיים יצא מדעתו. הוא לקח מספריים וגזר את כל השמלות שהמתינו לתיקונים, הוא ניפץ את מכונת התפירה והכניס לשקיות זבל גדולות את כל תכולת החדר של הבת החיילת, שהפך לסטודיו של ממש.

״קפאתי. לא הצלחתי אפילו לעצור אותו. הרגשתי באותו רגע שזה פשוט הגיע לי. שאולי זה לטובה. אולי עפתי על עצמי יותר מידי״. נטע שיתפה אותי.

למחרת נטע ביטלה את הרישום לשנקר.

התנצלה בפני אותן נשים שהשמלות שלהן נגזר, אמרה להן שהיא נאלצת לסגור את הסטודיו, והחזירה להן את הכסף.

צללתי לדיכאון עמוק. היא אמרה לי.

התעסקתי בלרצות את חיים ולהתנצל על כך שהסתרתי ממנו והזנחתי אותו כשהייתי עסוקה עם הסטודיו.

חיים אמר שהוא צריך קצת זמן כדי לסלוח לה, הוא היה חוזר מאוחר בלילות. אם בכלל.

כשנטע שאלה אותו איפה הוא ישן, אמר שהוא לקח איזה חדר במלון. שהמחשבה שהסתירה ממנו את הרישום לקורס פשוט שברה אותו.

אבל אז זה הפך לשגרה, לפחות 2 לילות בשבוע שחיים לא חוזר לישון בבית.

אחרי בערך חודשיים, נטע החליטה שהיא חייבת לבדוק בעצמה. היא נסעה לכיוון העבודה שלו וחיכתה שיצא.

בחלוף שעתיים הוא יצא והתחיל לנסוע.

היא נסעה אחריו, עד שהוא חנה מתחת לבניין ״רכבת״ ישן. הוא נכנס באחת הכניסות. אחרי כמה דקות היא נכנסה אחריו.

בכניסה שבה הוא נכנס היו רק 4 דירות. על תיבות הדואר היו רשומים שמות משפחה. ותיבה אחת הייתה ריקה. ״משהו בבטן אמר לי לדפוק על הדלת הזו״. היא אמרה לי.

עליתי לקומה שניה, הסתרתי עם האצבע את העינית וצלצלתי בפעמון.

אישה בת 20 בערך פתחה את הדלת, היא הייתה בהיריון מתקדם.

מאחוריה עמד חיים.

הוא היה חיוור לחלוטין. יצא לנטע החוצה וסגר אחריו את הדלת.

נטע ירדה במדרגות ורצה חזרה למכונית. הוא רץ אחריה. צעק לה שזה לא מה שהיא חושבת. שהבחורה הזו עובדת אצלו והוא רק עוזר לה.

באותו ערב התחילה תקופה של שנה שבה חיים מבטיח שהוא יעזוב אותה אבל לא עוזב, בסוף הוא גם הודה שההיריון ממנו ושהוא התחנן אליה שהיא תעשה הפלה אבל היא לא עשתה. הבטיחה לו שלא תדרוש ממנו שקל.

בזמן הזה הילד כמובן נולד ומיד אחריו תביעת מזונות.

אבל חיים, כמו חיים, הפך את הבחורה הצעירה לאויבת של שניהם.

וככה שיכנע את נטע שהוא אוהב רק אותה.

ואני… אני האמנתי לו. היא אמרה לי.

שאלתי את נטע: ״מה היא עושה אצלי עכשיו״?

היא אמרה לי שהיא ממש רוצה להתגרש ממנו, אבל שהיא מתה מפחד.

שאלתי אותה ממה היא מפחדת והיא אמרה לי לוותר על התקווה שאולי חיים ישתנה ויחזור להיות חיים המפנק שהוא היה לפני שהיא נרשמה ללימודים בלי לשאול אותו.

שנקר? זה מה שגרם לחיים להשתנות. שאלתי אותה.

היא אמרה לי ברור. אם לא הייתי נרשמת, או לפחות מתייעצת איתו לפני, הוא לעולם לא היה בוגד בי.

את חושבת שהוא בגד בך בגלל שנקר? שאלתי. כלומר אם לא היית נרשמת, הוא לא היה בוגד?
ברור! היא אמרה לי.

אבל רק חודשיים אחרי שחיים גילה שנרשמת ״מאחורי גבו״, הוא שבר לך את כל הסטודיו והתחיל להעלם בלילות נכון?

כן. היא השיבה. לא הבינה לאן אני חותרת.

וכשדפקת שם על הדלת של הבחורה הצעירה, זה היה רק חודשיים אחרי האירוע, והיא כבר הייתה בהיריון מתקדם נכון?

עכשיו היא הבינה.

למה את פה. שאלתי אותה. ״כי הוא הבטיח לי שהוא יעזוב את הילדה שילדה לו ילד״. היא ענתה.

נו והוא עזב? שאלתי אותה. לא, הוא לא עזב אותה.

אבל סגרת את הסטודיו וביטלת את הלימודים, איך את מסבירה את זה? שאלתי.

אני לא יודעת מה אני רוצה. היא ענתה לי.

שאלתי אותה אם היא מוכנה לוותר על התקווה שהוא ישתנה.

עכשיו היא כבר בכתה בקול רם.  אבל אמרה לי שכן. שהיא מסכימה.

אז אני רוצה שנרשום אותך עכשיו ביחד לקורס הבא שנפתח בשנקר.

היא קפאה. מתה מפחד.

אמרתי לה שרק ככה אני אדע שהיא באמת רצינית בכוונות שלה.

פיניתי לה את הכיסא שלי. נתתי לה את המקלדת והעכבר. אמרתי לה – עכשיו!

ובאמת נרשמנו יחד לקורס.

נטע יצאה מהמשרד שלי באותו יום, ומספר חודשים לאחר מכן היא התחילה את הקורס בשנקר.

אצל חיים זה לא עבר חלק. הוא ניסה לשכנע אותה, להבטיח לה הבטחות, להזכיר לה שהיא כלום בלעדיו, שאם לא הוא, היא הייתה נשארת רווקה, מי בכלל היה לוקח אותה רוסיה מסריחה.

שאמא שלו למדה אותה מזה מחבת וסיר. ושכל מה שיש להם זה רק בזכותו.

אבל היא ידעה בדיוק לאן היא רוצה להגיע. וזה לא היה חזרה אליו.

היא הזכירה לעצמה: ״מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״ .

למשפט הזה משמעות עמוקה. למעשה בהמשך אומר קהלת – שזה אומנם נכון, שאין חדש תחת השמש, שדור הולך ודור בא, שכל הנחלים זורמים לים ושהשמש תמיד תזרח. מי שיוצק למרחב שתחת השמש את המשמעות, הוא רק האדם עצמו.

חיים ניסה למנוע מנטע את המשמעות. הוא רצה שהיא תהיה תלויה בו. כי אדם שחיי חיים עם משמעות הוא אדם חופשי. אבל הוא פחד שאם היא תהיה חופשיה היא תעזוב אותו.

בסוף התהליך, היא אמרה לי שגרמתי לה להבין שהמשמעות שלנו בחיים היא החופש האמיתי ולא שום דבר אחר.

אז כמו שפתחנו (עם איש העדות שלי במסע לפולין) נסגור עם קטע מהספר של ניצול השואה ויקטור פרנקל – האדם מחפש משמעות:

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד".

נטע בחרה לוותר על התקווה שחיים ישתנה. נטע בחרה בעצמה.