ניב הגיע אלי בתום 30 ימי האבל על אשתו יפעת.
בקלות ניתן היה להבחין שהוא לא ישן ב-30 ימים האחרונים.
ביקשתי ממנו לספר לי איך נראו החיים שלו לפני 31 ימים.
היינו בבית שלנו, במושב יוקרתי בצפון. בית שרק לפני שנה סיימנו לבנות. ההורים שלה הסכימו להכניס את היד עמוק עמוק לכיס, בתנאי שאחותם עם על הסכם ממון, שאומר שבמידה ונפרדים כל מה שהם קנו, כולל הזכויות בבית, נשאר על של הבת שלהם בלבד.
ההורים שלה לא אהבו אותי (וזה בלשון המעטה). הם נהגו להקניט אותי, כינו אותי "עיירת פיתוח". אבל יפעת נלחמה, שלא לומר איימה, שאם לא יקבלו אותי היא תנתק איתם קשר.
הכרנו בדרום אמריקה, בטיול של אחרי הצבא. חזרנו לארץ ושכנעתי אותה לעבור לגור איתי בצפון. היא מיד התאהבה באיזור, ונרשמה ללימודים בתל – חי.
בשנה השלישית של התואר כבר הצעתי לה נישואין. לבקשת ההורים שלה, ערכנו את החתונה באולם אירועים מפואר בנמל תל אביב. לא הייתה לי ברירה ומימנתי 2 אוטובוסים עבור המשפחה שלי, שיצאו מקריית שמונה.
בלעתי את הצפרדע, והתנצלתי בפני אימא שלי, על העוול שנגרם לה ולכל האורחים שהזמינה. בסידור השולחנות בחתונה פתאום הבחנתי שההורים שלה הפכו את כל הסדר, והושיבו את בני משפחתי בציידי האולם ואת האורחים שלהם במרכז הרחבה. גם על שתקתי.
אירוע החתונה היה תחילתו של מסע אכזרי של התעללות, גזענות והתנשאות חוצה גבולות.
את הקרקע במושב רכשנו באמצעות כספי החתונה והיא נרשמה על שם שנינו.
כשביררנו את עלויות הבניה של בית חלומותינו, הבנו שזה הרבה מעבר ליכולות שלנו. ההורים שלה הציעו לתת לנו 3 מיליון שקלים כדי להגזים את כל הפנטזיות, אבל בתנאי שאחתום על ההסכם ממון שאם נפרדים או שאם קורה משהו ליפעת, הכסף חוזר להורים.
יפעת נשבעה לי שאני והיא זה לנצח ושההסכם הזה יישאר במגירה לתמיד.
מאז ההורים שלה נרגעו. בשנת 2014 נולדה שירה, בשנת 2016 נולד עומר ובעיצומה של מגפת הקורונה יפעת נכנסה שוב להיריון. לא ידענו אם לבכות או לצחוק, כי זה הגיע בדיוק ברגע שהשינה בלילות הפכה רצופה. קיבלנו באהבה את ההיריון.
שנינו הרווחנו מספיק, אבל גם ידענו שהוריה ימשיכו לתמוך כלכלית. הם נהגו להחליף ליפעת את הרכב בכל 3 שנים, והפקידו לתוכנית חיסכון הרשומה על שמה בלבד, סך של 10,000 ש"ח בכל חודש.
בערב פסח, אחרי ארוחת החג, יפעת התחילה להרגיש לחץ מדאיג בראש, היא הייתה אז בחודש שמיני. ניגשנו למיון, למרות ההתנגדות שלה, עשו לה CT ראש שגילה שיש לה גידול אלים במוח. יום למחרת כבר קבעו תור לניתוח קיסרי, ושבוע לאחר מכן היא נפטרה.
נשארתי לבד עם שלושה ילדים.
בתום השבעה ההורים שלה הזכירו את הסכם ממון ודרשו לשתף איתם פעולה בענייני הרישום על שמם בהקדם האפשרי.
כשסיים את הסיפור, שאלתי אותו אם יפעת חתמה על צוואה.
היא מתה לי תוך שבוע אני מסביר לך. מה לאישה בת 33 ולצוואה?
אז אם כך, אתה והילדים הם היורשים של הבית, של חשבון הבנק ושל המכונית. להורים שלה אין שום זכות.
הוא חייך אלי בעיניים עצובות ואמר לי שכל מה שהעסיק אותו מאז שהיא מתה, זה הפחד להיזרק לרחוב עם שלושת הילדים.
חייכתי אליו חזרה ואמרתי לו: מי שעושה טוב מקבל טוב ומי שרוצה לעשות רע מקבל רק רע. וחטא היוהרה פוגע אנושות דווקא במי שחוטא בו ולא להיפך!
ואם לא הבנתם – הסכמי ממון לא תקפים לאחר המוות.
המסמך היחיד שתקף לאחר מותו של אדם הוא צוואתו. במקרה של יפעת, ברור לי שגם אם הייתה חותמת על צוואה, הוראותיה היו זהות לקארמה שחזרה להוריה.
שבת שלום.