אחד הנושאים המרכזיים בשיחותיי עם הפסיכולוג הוא הבדידות שאני חווה בעבודה שלי.
מצד אחד אני מלאת סיפוק מהלקוחות שלי, מהתהליכים המדהימים שאנחנו עוברים ביחד. כל לקוח הוא יחיד ומיוחד עבורי ואני מנהלת את המשבר שלו, כאילו היה זה המשבר האישי שלי. אבל העוצמה והחיבור הרגשי ללקוחות, מלווים גם באחריות, בקבלת החלטות קשות ובתחושות של בדידות, כי אני סומכת רק על עצמי ואני כזו ריכוזית ולא מסוגלת שאחרים עושים בשבילי.
לפרק משפחה זה אחד הצעדים הכי קשים ומשמעותיים בחייו של אדם, זה אחד הצעדים הכי אמיצים שאדם עושה בחיים שלו. ולא משנה מאיזו סיבה. לקום מאזור הנוחות שלך, להכריז שהוא כבר לא נוח לך ולעשות צעד, זה דבר גדול. אני מקבלת עבור אנשים כאלה החלטות מידי יום, מידי רגע, אני צועדת איתם בתוך משעולי השינוי.
לפני חודשיים הפסיכולוג האגדי שלי, שאל אותי אם אני עדיין מחפשת עובדת.
עוד לפני שהספקתי לענות ולומר לו שאין לי ממש מקום (פיזית ואולי גם רגשית) לעובדת, הוא שלח לי את הטלפון של ליאת וכתב לי: ״תכירי… זו העובדת החדשה שלך״.
זה לא הפתיע אותי, רק מהסיבה שכשאמיר אומר משהו, אני פשוט עושה.
ליאת ואני נפגשנו. בפגישה הזו לא חשבתי על כלום חוץ מעל קטיה וליאור מחתונה ממבט ראשון. היה בזוג הזה ניצוץ שנשאר ונשאר גם אחרי שהתחתנו באמת (אחרי התוכנית) וגם אחרי שנולד להם ילד.
ראיון העבודה של ליאת, היה דומה יותר לשיחה הזו של הזוגות אחרי החופה. שיחה שהמטרה שלה להוציא כמה שיותר פרטים אחת על השנייה, כי ברור לנו שאנחנו הולכות לבלות ביחד עוד הרבה.
בסיום הריאיון הראיתי לה את המקום שבו היא תשב. ליאת עיקמה את הפרצוף והתחילה להזיז את השולחן ואתה הכיסא ואמרה שהאור לא ממש מתאים לה, אבל היא בטוחה שהיא תסתדר.
הרמתי גבה ושאלתי את עצמי בלב, מי זו החצופה הזו שנותנים לה הזדמנות והיא עושה עלי פוזות.
אולי שעתיים אחרי שליאת יצאה מהמשרד שלי, בעלי הבית שלי הודיעו לי שאני צריכה לעזוב כי הם עושים שינויים בבניין.
הסתכלתי לשמיים והזכרתי לעצמי שהכל לטובה. שזה אולי סימן שאני צריכה למצוא משרד חדש שיש בו מקום ראוי גם לליאת.
זה לקחת בדיוק שבוע עד שליאת דפקה איתי את המסמר שתלה את השלט על הדלת במשרד החדש.
ליאת הגיעה ביום הראשון, ואז באמת הכרנו, היא סיפרה לי שהיא סטודנטית שנה ראשונה למשפטים, שיש לה 3 בנות ושהיא הלכה ללמוד משפטים רק כי אמיר אמר. וכאמור, כשאמיר אומר לעשות משהו – פשוט עושים.
השבוע הראשון של העבודה הרגיש כמו ירח הדבש של הזוגות, הרגשתי בעננים, הרגשתי שהינה הגיעה ישועת בדידותי. אבל מעבר לזה הרגשתי שאני נמצאת עם עצמי, הרגיש לי שהמאצ׳ שאמיר עשה הוא מוגזם, כאילו הוא שידך אותי לעצמי. זהות מוחלטת בטעם בבגדים, באוכל, בלבוש, בתחומי העניין, זהות מוחלטת בדרך החשיבה ובגישה לחיים.
אבל איך אני הופכת להיות בוסית על אדם שהוא אני לעזאזאל. זה היה לי קשה, כי אני בכלל לא יודעת להיות בוסית, אני פשוט אוהבת שהדברים נעשים מעצמם, בלי שאני אדבר יותר מידי. כי אני לא ממש יודעת ללמד, לא ממש יודעת להציב גבולות, אולי זו הסיבה שעד עכשיו פשוט הייתי לבד. כי קשה לי להסביר את עצמי, אבל ליאת פשוט הציבה את קיומה במשרד שלי כעובדה, והבינה מהר מאוד שהסברים היא לא תקבל ממני, אז היא ניצלה את זה שעדיין לא התקינו דלת שמפרידה בין החדר שלה לשלי, ופשוט הקשיבה לכל דבר שאני עושה, כדי להבין מה היא אמורה לעשות, אבל בלי להפריע.
אבל אז הגיעה נקודת השבירה, כי זה הרגיש לי יותר מידי טוב כדי להיות אמיתי ונזכרתי בפרק הזה, בתוכנית חתונה ממבט ראשון, כשיוהנה התפרקה ומיררה בבכי כי היא מפחדת לפתוח את הלב, שמא היא חלילה תיפגע, בדיוק ככה הרגשתי.
כי כזו אני, אין אצלי ״אפורים״, אצלי הכל שחור או לבן, או שאני פותחת את הלב, ושמה את כל הביצים בתוך הסל, או שאני פשוט לא. אני לא יודעת להתנהל בין הטיפות כשזה קשור באנשים שקרובים אלי, אני פותחת את הלב ואת הנשמה ואני מתפללת שלא יאכזבו אותי.
אבל אז פשוט הבנתי, שכדי לייצר מערכות יחסים אמתיות, כאלה שילוו אותך, שיבנו אותך, שיהיו שם גם כשקשה, כאלה שבאמת יפיגו את הבדידות, אתה חייב לקחת סיכון, לשים את כל הז׳טונים שלך ולפתוח את הלב. ולזכור את המשפט של אבא שלי שנכון בכל סיטואציה -שאת ה״לא״ (והבודד) כבר יש לי, ובמקסימום אני אקבל ״כן״.
