נפלאות האסטרטגיה…

היא הגיעה אלי עייפה. ראיתי על העיניים שלה שלא ישנה לילות ארוכים. היא פתחה את השיחה במשפט: "איך הוא מעז להגיד עלי שאני אמא חרא?" עלי??? זו שגידלה לו את הילדים בזמן שהוא הפך להיות אימפריה של פטנטים בתחום הרפואה.

היו לו אינספור "סטארטאפים" שנמכרו באקזיטים של מיליונים וקליניקה מפוארת שאליה הגיעו אנשים מכל רחבי העולם כדי לשמוע את דעתו.
בכל הזדמנות הוא דאג להזכיר לה שכשהכירו הוא כבר היה בסוף ההתמחות וכל הזכויות והמוניטין הם נכס ששיך רק לו.
הוא היה קמצן חולני. "רק אל תגעי לו בכסף", היא אמרה לי.
הוא גרר אותי עד כפר ורדים, איי שם בגליל. בנה לי שם ארמון. אבל תמיד הרגשתי בודדה. שנאתי כל שנייה ב"כפר" הזה. הוא טס כמעט בכל חודש וזה היה ברור מאיליו שאני לא מצטרפת.
השבוע, היא סיפרה לי, הוא חזר מוקדם מהמתוכנן מאיזו נסיעת מחקר שעשה בניו יורק.
הילדים היו במסגרות והוא מצא אותי עם קובי.

מי זה קובי, שאלתי. קובי הוא "הסחת הדעת הזמנית שלי". אין בנינו משהו מיוחד מלבד כיף וסקס טוב.
איך הוא הגיב, שאלתי. הוא יצא מדעתו, זרק את הבגדים של קובי דרך החלון ישר לתוך הבריכה ואמר לו "עכשיו עוף לי מהעיניים".
ואיתך (הוא אמר) אני רק התחלתי. אני אדאג שכל יום בחיים שלך יהיה יותר אומלל מקודמו. לא יהיה לך כסף לקנות אפילו לחם.
הוא רוצה משמורת משותפת על הילדים, וזה הרי ברור שיזרוק אותם אצל אמא שלו. הוא מאיים עלי שעד שהילדים יגדלו אני אהיה כלואה בכפר ורדים. הוא בחיים לא ייתן לי לעזוב שם.
היא הרימה אלי את מבטה ופסי דמעות שחורים מהמסקרה, צבעו את לחייה.
שאלתי אותה מה את רוצה? מה הכי חשוב לך? היא אמרה לי הדבר שאני הכי רוצה זה לחזור לגור ליד המשפחה שלי בנתניה.
והילדים שאלתי. הילדים איתי ברור. היא ענתה.

פתחנו בקשה ליישוב סכסוך ושלחתי אותה הבייתה לעשות שיעורי בית. ביקשתי ממנה להוציא כל מסמך אפשרי ולצלם לי. ניסיתי לקבל כמה שיותר מידע שיסייע לי לבנות אסטרטגיה של מו"מ.
תלושי שכר, חוזים, מסמכי בנק. כל הבא ליד – הוריתי לה.
אחרי שהביאה את המסמכים, הפעלתי חוקר כלכלי שנתן לי דו"ח מפורט של חשבונות בנק, זכויות במקרקעין, פטנטים שרשומים על שמו ועוד מידע על המוניטין וכספים שצבר במהלך 12 שנות הנישואין.
יום אחרי שקיבל את הזימון לפגישת גישור מטעם בית המשפט, הוא חסם את החשבון המשותף וביטל את כל כרטיסי האשראי.
מיד הגשתי בקשה לצו מניעה ביחס לכל השותפויות שלו בחברות סטרטאפ, הנכסים וחשבונות הבנק. בתגובה שהגיש לבית המשפט הוא כתב שאין לה שום זכויות ברכוש כי הכל פרי כישוריו האישיים.
השופטת לא הסכימה עם עמדתו ונתנה צו מניעה.

את ההחלטה על צו המניעה שלחתי לעורך הדין המתלהם שלו, ביחד עם בקשה פייסנית לשוב לשולחן המו"מ.
לפני פגישת הגישור היא אמרה לי: אני אוותר על הכל רק בתנאי שתצילי אותי מהמשך המגורים בכפר.
קרצתי לה ואמרתי לה שתתחפש לדג והשבעתי אותה שהיא מבטיחה לסמוך עלי.
הוא התחיל את הפגישה בדרישה למשמורת משותפת. עורך הדין שלו דיקלם תיאורים של אב השנה וכמה חשוב ללקוח שלו הקשר עם הילדים. (ספק אם בכלל זכר את שמותיהם).
מיד השבתי: "מרשתי רואה חשיבות עליונה לקשר מיטבי של האבא עם הילדים, היא חושבת שדמות אב היא חשובה ביותר להתפתחות התקינה של הילדים והיא בהחלט תשמח למשמורת משותפת". לא תהיה לנו בעיה כמובן להתפשר על סכום המזונות".

לא הספקתי להשלים את המשפט והרגשתי מכיוונה בעיטה ברגל ששיתקה אותי. נתתי לה מבט של "סתמי".
האבא החסיר פעימה ופניו של עורך הדין שלו נראו כאילו צבעו אותם בגיר לבן.
רגעים של שתיקה רועמת מילאו את החדר. ואז הטלתי פצצה נוספת. אני מבקשת למנות אקטואר שיערוך עבורנו חוות דעת ביחס לשווי כלל הנכסים המשותפים לצדדים וכפי שפורטו בצו המניעה.
הוא דפק על השולחן ואמר לה: "מה את רוצה ממני? כל החיים אני קרעתי את התחת, את ישבת רגל על רגל ועכשיו את רוצה לקחת לי הכל?"
רק את מה שמגיע לה – עניתי.

השבוע קיבלנו תוקף של פסק דין על הסכם שמאפשר לה לעבור עם הילדים לחיק משפחתה בנתניה, מזונות מוגדלים עד הגיעם של הילדים לגיל 21 וסכום כסף מזומן דיי גדול שיאפשר לה חיים ברמת חיים לא פחות ממה שהורגלה אליה "בכפר".

חשוב לזכור: לסוגיית הבגידה אין באמת משמעות בהליכי הגירושין.
אני לא ממליצה לבגוד. אני כן ממליצה שלא לשים בסל הזה את כל הביצים.