שני הכירה את עופר בצבא. הוא היה בן 27, מ״פ בצנחנים, כאשר היא שובצה כמשקית חוויה בגדוד.
אש האהבה בניהם התלקחה מהר מאוד ולמרות ההתנגדות האלימה של הוריו, הם נישאו מיד עם שחרורה של שני מהשירות הסדיר.
היא שיתפה אותי שכאשר הם באו לבשר להוריו על הנישואין, היא בדיוק יצאה מהשירותים ושמעה בטעות את אמא שלו אומרת לו בחדר השינה: "אתה כזה יפה ומוצלח למה לך להתפשר על חתולת רחוב משכונת עוני"?!.
אבל לשני זה בכלל לא הזיז, היא ידעה שהאהבה שלהם תנצח.
אז האהבה באמת ניצחה והם נישאו בטקס מפואר בחוות רונית שהוריו מימנו בלית ברירה.
מיד לאחר החתונה הוריו גם רכשו עבורם דירת גן חדשה בשכונה טובה על רכס הכרמל.
בהפרשים קטנים, נולדו 3 בנות שנראו לא פחות מנסיכות אירופאיות בלונדיניות.
עופר נשאר בצבא, התקדם בדרגות, בתפקידים והיה מעוטר על פיקוד מבצעים מורכבים. הוא אומנם חזר הביתה רק לסופי שבוע כי שירת בדרום, אבל שני הרגישה נאהבת, הוא הרעיף עליה מילות אהבה ושלח לה פרחים.
ההפרשים הקטנים בין הבנות לא אפשרו לשני להחזיק מעמד בעבודות. בכל שבוע לפחות אחת מהן הייתה חולה והיא נאלצה להישאר בבית.
לילה אחד עופר חזר בשעה 03:00 לפנות בוקר מפעילות מבצעית וישן עד הצוהריים. הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל ושני החליטה לענות. זו הייתה אדווה, חובשת מהגדוד, היא התקשרה לשאול אם הכל בסדר.
כשנותקה השיחה, שני ראתה על המסך עשרות הודעות מ"אדווה חובשת".
"אהוב שלי אני דואגת בבקשה תענה, אם קרה לך משהו אני אשתגע, למה לא באת לישון אצלי כמו שהבטחת".
שני לא התאפקה, העירה את עופר ודרשה הסברים. הוא הכחיש וכעס מאוד שהיא בכלל מעלה על דעתה שהחיילת הצעירה הזו מעניינת אותו.
אמר שהיא צריכה להתבייש בחשדות שלה ושהיא לא מעריכה את ההקרבה שהוא עושה ואת זה שהוא מסכן את החיים שלו כדי לפרנס את המשפחה וכדי שהיא תוכל להרשות לעצמה שלא לעבוד.
בפעם הבאה שהיא ראתה את השם של אדווה על הצג, הוא הבהיר לה שהיא פראנואידית ושאם לא תפסיק עם הדמיונות שלה, הוא יאשפז אותה וידאג שאמא שלו תטפל בילדות.
שני נחרדה רק מהמחשבה שהחמות שלה תחנך את הבנות והיא לא העזה לחפור שוב בסיפור הזה.
ברור שאדווה לא נעלמה, ועופר אפילו לא התאמץ להסתיר, אבל שני חששה שיממש את איומיו וחיה לצד התחושות הקשות.
לא הייתה לה באמת ברירה, היא הייתה תלויה בו כלכלית והוא הבהיר לה שאם תעזוב תישאר בלי כלום.
בחלוף 18 שנים, כששני כבר בת 40 ועופר קיבל תפקיד בקריה, הוא דרש להתגרש. הסתבר שאדווה הציבה אולטימטום.
שני הגיעה אלי מלווה באח שלה, שהיה לקוח שלי בעבר. היא הגישה לי טיוטת הסכם.
עופר אמר שאין לו שום כוונה להיכנס איתי למלחמה ושההסכם הזה משקף הרבה יותר ממה שמגיע לי.
קראתי את ההסכם, וסכום המזונות הרגיש לי נדיב מידי – 5,000 ₪ על 3 בנות והתחייבות לשאת בעלויות שכר הדירה בסך של 3,000 ₪.
ההוראות הרכושיות (יותר נכון היעדרן) פיזרו את ערפל סכומי המזונות והמדור הנדיבים.
שני מוותרת על דירת המגורים שרשומה על שמו של עופר בלבד ולגבי הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו לעופר במהלך 18 שנות הנישואין, לא היה זכר.
אמרתי לשני שאם אני אתן לחתום על הסכם כזה אני אהיה חשופה לתביעת רשלנות מקצועית.
מבירור שעשיתי הבנתי שהמגשר שלכאורה ערך עבורם את ההסכם הוא עורך דין, שותף עסקי של חיים, אבא של עופר.
הרמתי טלפון ישירות לאבא, אמרתי לו שקיבלתי על עצמי את הייצוג של כלתו ושאני בטוחה שזכויותיה של שני בדירת המגורים ובזכויות הרבות שנצברו לבן שלו במהלך שני העשורים שבהם היא גידלה את נכדותיו, בזמן שהבן שלו השתעשעה עם חיילות בסדיר, הושמטו בטעות ושאני מבקשת שהטעות תתוקן, כדי לחסוך מכולנו הליכים משפטיים מיותרים.
לפני שניתקתי הבהרתי שבחלק המזונות הוא לא מוריד שקל.
למחרת קיבלתי טיוטה מתוקנת, סכום המזונות נחתך בחצי, סכום השכירות נמחק, הזכויות הסציאליות יתקבלו על פי חוק. במקום להוסיף את דירת המגורים הוא צירף לי נסח טאבו וסימן לי בצהוב את משבצת הבעלות שבה מופיע עופר בלבד.
השבוע הגשנו לבית המשפט את כתבי התביעה, הטלנו עיקול על בית המגורים ובמקביל הגשנו לבית הדין הרבני גם תביעת כתובה, אליה צרפנו הקלטת שיחה שבה שני מתחננת לעופר שלא לפרק את הבית עבור אדווה וכתגובה הוא עונה לה שאדווה כבר לא צעירה ואחרי כל כך הרבה שנים היא דורשת ילדים.
מבטיחה לעדכן….
