יהודית, אישה פשוטה, בת 70, צנועה, אחות בפנסיה.

בגיל 48 היא החליטה לשים סוף לזוגיות המתעללת שבה היא חיה במשך שנים והתגרשה.

את אהרון היא הכירה בערך שנתיים לאחר הגירושין.

הם נפגשו בטיול מאורגן של גרושים/גרושות לפריז.

שניהם היו אז גרושים טריים שחוו בפרק א׳ מערכות יחסים גרועות.

בהתחלה הם גרו כל אחד בבית שלו, לשניהם היו אז ילדים מתבגרים והם החליטו שזה מה שנכון.

בשבתות שאהרון היה עם הילדים, יהודית הייתה מבשלת מטעמים כיד המלך ובורחת לפני שהגיעו.

לאחר 5 שנים הם הרגישו שהילדים מספיק גדולים והחליטו לאחד כוחות.

יהודית הסכימה לעבור לגור בביתו של אהרון בתנאי שאת דמי השכירות מהבית שלה היא מפקידה לחשבונו והם ישמשו את שניהם.

לאהרון מעולם לא היה חסר כסף, הוא היה בן יחיד והוריו הותירו אחריהם נכסים רבים. אבל הוא כיבד את רצונה של יהודית.

הם היו מאוהבים ומאושרים והרגישו שמצאו כל אחד את הנפש התאומה שלו.

אבל חגיגת האהבה של השניים לא מצאה חן בעיני ילדיו, שחששו לגורל הנכסים הרבים שהיו אמורים להיות ירושתם העתידית.

מיד עם מעברה של יהודית לבית אביהם, הם דרשו ממנו לערוך עם יהודית הסכם ממון.

אהרון קיבל את הדרישה כמו סכין בלב. הזוגיות עם יהודית הייתה כל כך טהורה שהיה לו קשה לדמיין את עצמו דורש ממנה דבר כזה.

הוא התהלך במשך שבועות ארוכים עם מועקה אדירה בלב. יהודית, שהבחינה שמשהו עובר עליו, דרשה להבין מה מטריד אותו.

הוא פרץ בבכי ושיתף אותה בדרישת ילדיו.

אבל יהודית, שאהבה את אהרון ללא תנאי וגם היה לה לא מעט רכוש משלה, אמרה שאין לה שום התנגדות לערוך הסכם לחיים משותפים שמסדיר את ההפרדה הרכושית בניהם.

בסמוך לאחר חתימת ההסכם אהרון חלה בסרטן, יהודית טיפלה בו במסירות וכאשר הודיעו שהסיכוי היחיד שלו לחיות הוא מציאת תורם מח עצם, היא גייסה את הבן ההייטקיסט שלה כדי שיקים אתר אינטרנט באמצעותו יאתרו לאהובה תורם מתאים.

היא (וילדיה) הקימו חמ״ל של ממש ולא נחו עד שמצאו לאהוב ליבה את התורם המיוחל.

לאחר ההחלמה מהניתוח והבשורה שהגוף הצליח להתגבר על ההשתלה, לא הייתה מאושרת ממנה.

היא הפיקה אירוע גדול כדי לחגוג את החיים שאהובה קיבל במתנה. עשרות בני משפחה וחברים כיבדו את אהרון בנוכחותם. אבל 3 אנשים בלטו בחסרונם – שלושת ילדיו שהחליטו לא להגיע.

אהרון הסתובב בין האורחים וקיבל המון אהבה. אבל בכל הזדמנות הוא הסיט את המבט לכניסה בציפייה שמא ילדיו יפתיעו ויגיעו לחגוג איתו את ההחלמה.

הם לא באו.

כעבור מספר שנים, אהרון הלך לעולמו והותיר אחריו צוואה.

צוואה שבאמצעותה הוא מוקיר ליהודית תודה. זו הייתה הצוואה הכי מרגשת שקראתי בחיים שלי. היא הייתה כתובה כמו שיר אהבה.

הוראות ההורשה היו מפורטות וברורות והוא נימק כל החלטה. בשורה התחתונה, אהרון הוריש ליהודית את מרבית רכושו וסך של מיליון שקלים בלבד לכל אחד משלושת ילדיו.

הוא ניצל את הזדמנות הצוואה כדי להטיח בילדיו ביקורת קשה, על כך שלא הצליחו להתגבר על תאוות הבצע שלהם. הוא תיאר את הכאב הגדול שהסבו לו כאשר התנכרו לאהובתו שהייתה שם ללא תנאי, שנתנה להם כבוד, למרות שלא הגיע להם.

את הצוואה הוא חתם ב״תניית סילוקין״ שקובעת מנגנון הגנה מפני התנגדות. הוא כתב במפורש שכל מי שיתנגד לצוואה, יפסיד את חלקו שיועבר גם הוא ליהודית.

שבועיים לאחר שהגשנו את הצוואה לקיום, יהודית קיבלה כתב תביעה מבית המשפט עליו התנוססה הכותרת: ״התנגדות לצוואה״ – עילת ההתנגדות: ״השפעה בלתי הוגנת״.

המתנגד היה הבן הגדול בלבד. זה שיזם את כל פעולות האיבה כנגד יהודית לאורך כל 20 שנות הזוגיות בניהם.

שני האחים הנוספים לא הצטרפו אליו להתנגדות. הם העדיפו את ציפור המיליון שקיבלו בצוואה והייתה בידם, לעומת הסיכוי לזכות במיליונים רבים, שהיה מונח גבוה על העץ.

במהלך המשא ומתן אחד האחים אפילו אמר לי ״אוף דה רקורד״ שהוא לא הסכים להתנגד רק כי ידע שזה מה שאבא רצה וזה מה שמגיע ליהודית.

בשלב מסוים פניתי לבן המתנגד, ושאלתי אותו אם הוא מבין שאם בית המשפט ידחה את התנגדות הסרק שהגיש, הוא יאבד גם את המיליון שקיבל.

הוא הבטיח שהלקוחה החמדנית שלי תפסיד את הכל.

הליך ההתנגדות היה ארוך ומתיש, עורך הדין של הבן השפיל את יהודית בכתבי הטענות, נפנף בהסכם לחיים משותפים עליו הם חתמו וטען שיהודית סחטה את אביו, ניצלה אותו כלכלית וכל מטרתה הייתה להרוג אותו ולרשת את נכסיו.

תצהיר עדותה הראשית של יהודית כלל מעל 1,000 עמודי מסמכים שהוכיחו, לא רק שהיא בכלל לא ידעה על קיומה של הצוואה, אלא היא דרשה מאהרון לסייע כלכלית לילדיו, חרף ההתנהגות האיומה שלהם.

הצגנו הודעות הוואטס-אפ בין אהרון ליהודית בהן היא כותבת שהיא לא מוכנה לגור אצלו בחינם ודורשת להפקיד לחשבונו את דמי השכירות.

כאשר הבן המתנגד עלה על דוכן העדים, אני לא נשארתי חייבת, גרמתי לו להודות שעל מצווה ״כבד את אביך ואמך״ הוא החליט לוותר ושבנה של יהודית מילא את המצווה במקומו,, כאשר השקיע מכיסו עשרות אלפי שקלים לבניית אתר שבאמצעותו אותר לאביו מח עצם.

את החקירה הנגדית חתמתי בהצגת צילום מסך מתכתובת וואטס-אפ שבו אהרון מתאר לבן את הכאב שנגרם לו מההברזה לאירוע ההחלמה ושיתף אותו בציפייה שליוותה אותו למשך כל הערב.

מלכת הראיות שהכריעה את ההליך, הייתה תשובתו של הבן המתנגד להודעה:

״חבל שהסרטן לא הרג אותך״.

בתום דיון ההוכחות השופטת דרשה מאתנו להתכונן לסיכומים בעל פה ובתוך חודש וחצי כבר ניתן פסק דין מרגש.

השופטת הביאה ציטוטים מתוך דברים מרגשים שהצהירה יהודית בעדותה ומתחה ביקורת קשה על תאוות הבצע של הבן המתנגד ועל כך שלא חס על נשמתו ורצונו המפורש של אביו המנוח להמשיך ולאחוז את שאהבה נפשו.

היא דחתה את ההתנגדות וקבעה שהוגשה בחוסר תום לב, נתנה תוקף לתניית הסילוקין ולפיה הבן המתנגד מאבד את המיליון שאמור היה לרשת ונתנה תוקף ליתר הוראות הצוואה.

לקינוח היא פסקה כנגד הבן 50,000 ש״ח הוצאות.

לאחר שיהודית קיבלה את כל הרכוש, היא וויתרה לבן על ה-50,000 ש״ח וחילקה בין שני הילדים את המיליון שהפסיד אחיהם.