תינוק ממבט ראשון

ארז וסופיה הכירו במהלך עבודה על פרויקט משותף בחברת ההיי-טק בה הם עבדו. הוא חיפאי והיא מיבנה. סופיה עבדה באופן קבוע במשרדי החברה בתל אביב וארז עבד במשרדים בחיפה והגיע יום בשבוע לעבוד בתל אביב.

באחת מארוחות הצהריים, היא החליטה לעשות מעשה נועז והציעה לו להישאר קצת בתל אביב אחרי העבודה.

ארז הופתע מההצעה, אך נענה בחיוב. הם יצאו, אכלו, שתו וסיימו את הערב במלון בוטיק תל אביבי. מאז הם עשו לעצמם מנהג קבוע – ערב בשבוע שבו הם אוכלים, שותים, נהנים מסקס טוב ונשארים ללון באותו מלון בוטיק מפנק.

לא הייתה ביניהם אהבה גדולה. סופיה לא הייתה ה- cup of tea של ארז, וגם הוא לא שלה, אבל המפגשים הללו הפיגו להם את הבדידות והשגרה השוחקת.

יום אחד סופיה הודיעה לארז שהיא בהיריון. שיתפה אותו שבכוונתה לעשות הפלה.

למרות שהסטטיסטיקה אומרת שרוב ההריונות נוצרים כתוצאה מסקס ללא אמצעי מניעה (וזה בדיוק מה שהם עשו), ארז הופתע מאוד. הוא בא ממשפחה מסורתית ומבחינתו ״הכל זה מלמעלה״.

התגובה הראשונה שנפלטה לו הייתה – אולי נשאיר את הילד ונגדל אותו ביחד. ככה בתמימות כזו של חיפאים כנראה.

סופיה ממש הופתעה, לא צפתה לתגובה הזו. הכינה את עצמה להאשמות ומראש הודיעה לו על ההיריון ועל כוונתה לעשות הפלה, באותה נשימה.

ארז לא הצליח להשלים עם ההחלטה שלה. הוא התקשר אלי ושאל אם אני חושבת שיש מה לעשות. הודיתי בפניו שזו פעם ראשונה שאני נתקלת במצב הפוך – שבו הגבר הוא זה שרוצה את ההיריון ולא האישה והצעתי לו לקיים פגישה משולשת נטולת ציפיות. סופיה הסכימה.

התרגשתי מאוד לקראת המפגש איתם, לא ידעתי למה לצפות. המקרה שלהם הזכיר לי את התוכנית ״חתונה ממבט ראשון״, רק שבמקום חתונה – מסיבה, ירח דבש וכל הטוב הזה, מגיע היריון – הורמונים, לידה וכל ״הטוב״ הזה.

בתחילת הפגישה היה לי חשוב לוודא מול סופיה – האם עצם הנכונות שלה לקיים את הפגישה, מלמדת על כך שההחלטה שלה להפיל את התינוק – אינה סופית.

היא חייכה במבוכה ואמרה שהמחשבה על להפיל את התינוק הייתה מתוך חשש לכפות על ארז ילד בניגוד לרצונו.

מהלך הפגישה ביררתי, ממש כמו המומחים בתוכנית, מה הציפיות של כל אחד מהם, איך הם מדמיינים את עצמם כהורים, מאילו תרבויות כל אחד מהם מגיע, אילו טעויות של ההורים שלהם הם היו חפצים לתקן.

מה הם חושבים על המרחק הגיאוגרפי בניהם. כשהנושא הזה עלה, סופיה פרצה בבכי ואמרה שהחלום שלה היה לעבור לצפון, ואז שיקפתי לה את הקושי של לגדל ילדים רחוק מאמא שלה, מהמשפחה שלה. היא אמרה שכל המשפחה שלה בכלל גרה בפריז ושאחותה היא המשפחה היחידה שיש לה בארץ והיא גרה ברמת הגולן.

ככל שחלף הזמן בתוך הפגישה, הבחנתי איך יורדות ההגנות שאיתן היא נכנסה למשרד. היא פתאום קבלה תמונה של משפחה מסורתית, של ערבי שישי משפחתיים, ושאולי ההיריון הזה הוא הזדמנות עבורה להרגיש תחושה משפחתית שכל כך חסרה לה.

לאחר שנטרלנו את סוגיית הרצון בהיריון, עברנו לעניינים הטכניים כמו סוג הזרם החינוכי, מסגרות הלימוד, אופן חלוקת זמני השהייה של הילד עם כל אחד מההורים, חלוקת הזמנים בחגים (בהתחשב בנסיבות שבהן המשפחה שלה בפריז) האופן שבו יחלקו את ההוצאות. שיקפתי להם גם מצבים שבהם יכול להיות שהיא תרצה לחזור לצרפת או לאת לחופשות ארוכות עם או בלי הילד.

נכנסנו אפילו לשאלה באיזו שפה הם ידברו עם הילד. איפה הם רוצים שיהיה מרכז החיים שלו.

מכיוון ששניהם עובדי היי-טק, שהקריירה חשובה להם, מצד אחד ומצד שני הם שניהם מעוניינים להיות הורים נוכחים, איך הם רואים את האפשרות של עוד ילדים ומימון מטפלת.

הסכמנו אפילו על בית החולים ממנו היא רוצה ללכת להתרשם לקראת הלידה וכיצד תהיה חלוקת ההוצאות על העגלה ומיטת התינוק.

עשינו תיאום ציפיות שנותן מענה מקיף לכל סימני השאלה. ככל שצללנו יותר לעומק, ככה הם בעצמם הבינו שהציפיות שלהם דומות. סופיה אפילו הציעה לבקש לעבור למשרדי החברה בחיפה.

הפגישה הסתיימה כעבור 4 שעות. ההבדל בין האופן שבו הם נכנסו לפגישה לאופן שבו הם יצאו ממנה, ריגש אותי.

בדיוק כמו בסדרת הטלויזיה, הם למדו אחד על השני באמצעות השאלות המכוונות שלי, וההחלטה אם להשאיר את ההיריון ואם כן, אז איך להמשיך מכאן, הייתה החלטה משותפת. תוצאה של מסע בשבילים של ציפיות.

כעבור 3 חודשים של ניסוחים, תיקונים בשיתוף פעולה של שניהם, הם חתמו על הסכם הורות משותפת שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.

השבוע סופיה ילדה בת מהממת בבית החולים רמב״ם בחיפה.

הם שלחו לי תמונה מרגשת של שלושתם ביציאה מבית החולים וכששאלתי: ״לאן נוסעים?״ הם אמרו ששכרו דירה ביחד ושהחדר כבר מוכן ומזומן לקראת בואה של הילדה שגרמה להם להתאהב באותו המפגש במשרד שלי.

מוסר ההשכל שאני קיבלתי מארז וסופיה הוא שאפשר גם אחרת. שתקשורת היא שם המשחק. שתיאום ציפיות יכול לעיתים להפתיע ובאותה המידה לבסס וודאות וקרקע יציבה לצמיחה.

בחרתי לחתום בציטוט מספרה של פריידי מרגלית – גן עדן זה כאן – ״אהבת אמת היא מסע משותף של שני אנשים שלמים ואינה עניין של גורל, אלא של בחירה שאנחנו עושים. ממש כך.״