שני סיפורים על זווית צילום ומוסר השכל אחד
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (מסכת אבות)

אני לא אשכח את היום הזה. זה היה כמה חודשים אחרי שיצאתי לדרך עצמאית. לקחתי כל תיק בידיים רועדות. אבל התיק הספציפי הזה היה מבחינתי התאבדות ממש. תגובה לערעור מול 3 שופטים בבית המשפט המחוזי. מהצד השני היה עו"ד ממולח, בעל ניסיון של עשרות שנים ושם שהלך קילומטרים לפניו. פחדתי להיות מובסת. לפני הדיון, תכננתי כל מילה שתצא לי מהפה, הטיעונים שלי היו מסודרים כמו חיילים. בניתי "עץ אפשרויות" לכל התקפה שלא תהיה.

העו"ד מהצד השני התחיל את הטיעון עם חזה נפוח, הערות עוקצניות שלא נאמר זלזול. הוא כינה אותי "גב' גולן" וראש הרכב השופטים מיד תיקן – "עו"ד גולן בשבילך, אני מבקש לדבר בנימוס באולם שלי" הוא נזף בו.
המתנתי בנימוס עד שהוא יסיים את דבריו (שהוגדרו "חירטוט בביטחון" ולא יותר מזה) והתחלתי למנות את טיעוניי הסדורים. הוא התפרץ לדבריי, אבל אני בשלי. עומדת איתנה מול העו"ד הבריון, מסרבת להיכנע. ההכנה של הטיעונים מראש מיקדה אותי והעקיצות חסרות הנימוס דווקא הזרימו בדמי אדרנלין ומוטיבציה.
בסוף הדיון 3 השופטים התייעצו בניהם בלחש וראש ההרכב החל להכתיב החלטה:
"לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, לא מצאנו כי נפלה שגיאה בפסק הדין של בית המשפט קמא. אשר על כן אנו דוחים את הערעור והמערער יישא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח."
הטלפון הראשון שעשיתי היה לחבר טוב שסייע לי לבנות את הטיעון המשפטי. סיפרתי לו את הבשורות המשמחות והוא אמר לי:
"את רואה זהר, גודלו של אובייקט תלוי רק בזוית הצילום"
לפני שעה היית בטוחה שהעו"ד הזה עצום ומפחיד ופתאום עכשיו את מסתכלת עליו לכל הפחות בגובה העיניים.
"ניסיון אחרון ודיי"

דינה יצרה איתי קשר עוד כשהייתי מתמחה. היא דודה של חברה טובה ומידי פעם הרגישה חופשי להתקשר להתייעץ.
ב-5 שנים האחרונות היא הייתה אצלי ב- 3 פגישות ייעוץ.

כל פעם באה, מבטיחה (לעצמה) שזהו עכשיו זה נגמר, עכשיו היא בטוחה שהיא רוצה להתגרש. ונעלמת.
דינה היא לא "עוף מוזר".

כמו דינה יש עוד המון נשים שכשהבעל שלהן אומר להן "את בחיים לא תמצאי גבר כמוני", "את תצאי החוצה ואף אחד לא ייקח אותך", הן בטוחות שהוא צודק.
בפגישת הייעוץ ה-4 איתה הבטתי לה בלבן של העיניים ואמרתי: "זהו מכאן את יוצאת עם גט" תאשרי לי להמשיך גם אם תבקשי להפסיק. היא הנהנה בפחד. וכך היה…

לפני כמה חודשים קיבלנו תוקף של פסק דין על הסכם הגירושין ושמענו (סוף סוף) את המילים "מגורשת מגורשת מגורשת".
להליך הגירושין והמשא ומתן על ההסכם התלוו שעות על גבי שעות של שיחות מוטיבציה. דינה הייתה חרדה מפני היום שאחרי. אני לא מכירה את עצמי בלעדיו היא אמרה לי.
אמרתי לה שתיתן לעצמה זמן כדי להתאבל על מפעל החיים שהתפרק. ציטטתי לה את השיר של עידן חביב: "אסור לתקן לב שבוכה".

הוא לעומת זאת, יצא עם עם בחורות צעירות, ואפילו הביא איזו בחורה לארוחת שישי אצל הבן הגדול.
מיד אחרי הגט היא ארזה את חפציה ושכרה דירה בבניין מפואר בתל אביב. לא סירבה לשום הצעת דייט שקיבלה ובסוף מישהו חכם, אמיד ונאה הצליח לגרום לה "לחייך כי בחוץ יום יפה". (שוב עידן חביב????)
אז החלה ההתדרדרות שלו. פתאום הוא הבין שהבחורות הצעירות לא שם כדי להישאר, אלא שם כדי להתעשר.
הוא התחנן אליה שתחזור אבל מבחינתה הרכבת הייתה כבר רחוק מחוץ לתחנה.
ואז אמרתי לה בדיוק מה שאמר לי החבר החכם שלי:
"את רואה דינה גודלו של אובייקט תלוי רק בזוית הצילום"

לפני שנה היית בטוחה שהוא עצום ומפחיד ואת כלום בלעדיו ופתאום עכשיו את מסתכלת עליו ממקום אחר, בטוח, שלם ועוצמתי.
גם בעלה של דינה וגם עורך הדין הביריון הזכירו לי את סיפור המיתולוגיה היוונית של דדלוס ואיקרוס. רבות נכתב על מעופו היהיר של איקרוס שהביאו אל מותו, כאשר קרב לשמש כשעל כתפיו עטה כנפי נוצות שחוברו לגופו בשעווה.
מוסר השכל: כשכנפיי היהירות שלך מחוברות לכתפיך בשעווה, תשתדל שלא להגביהה עוף יתר על המידה, פן קרני השמש ימיסו אותן ותמצא עצמך מתרסק ועל הדרך גם מובס.