דורון הגיע אלי כשבידו כתב תביעה עליו התנוססה הכותרת: פירוק שיתוף ופיצוי בגין פערי כושר השתכרות.
את דורון הכרתי לפני 7 שנים. הוא היה לקוח במשרד בו עבדתי. ערכנו הסכם בין יורשים עבורו ועבור יתר אחיו ביחס לעיזבון אימם.
כבר אז דורון שיתף אותי בקושי שהוא חווה עם אשתו. אבל המילה גירושין לא עלתה על הפרק.
אז איך קרה שאתה מחזיק בכתב תביעה, לפני שאני יודעת שהחלטת להתגרש?
הסתבר שבמשך חצי שנה דורון ניהל משא ומתן לבדו מול אתי ועורך דינה.
כאשר זומן למשרדו של עורך הדין כדי לחתום על ההסכם, הסתבר לו שהקשר בין מה שסוכם, לבין מה שכתוב בהסכם – מקרי בהחלט.
דורון שאל את עורך הדין, אם התבלבל ואולי מדובר בהסכם של זוג אחר, עורך הדין איים שתביעת פערי כושר ההשתכרות כבר מוכנה, ואם הוא לא יחתום היא תוגש מיד.
דורון סירב לחתום, והתביעה הוגשה.
דורון ואתי היו נשואים 22 שנים. היו להם 2 בנות – הדר בת 21 ולימור בת 18.
דורון עבד בעירייה 25 שנים. הוא התחיל מלמטה. במחלקת תברואה. התחיל כנהג של הטנדרים עם העגלות. אלה שמפנים את גזם העצים שחוסמים לנו את החניות ברחוב.
אתי בדיוק השתחררה מהצבא והתחילה לעבוד כפקידה ברכבת ישראל. היא נשארה באותו התפקיד עד היום. בכל 5 שנים בממוצע, היא קיבלה התראה לפני פיטורין בעקבות התנהגות בלתי הולמת.
דורון לעומת זאת, אהב אנשים ואנשים כתגובה, אהבו אותו מאוד. הוא אומנם נשר מבית הספר כבר בכיתה ט׳ אבל היה לו חיוך גדול ולב ענק שכל הזמן חיפש איך לעשות טוב. העריכו אותו בעבודה והוא קודם בזכות יושרו ונאמנותו למערכת.
מבחינה כלכלית הם שרדו בקושי. דורון אומנם הרוויח משכורות גבוהות, אבל אתי התנהגה בחוסר התחשבות ואגואיסטיות קיצונית. היא יצאה לברים מידי ערב וחיובי כרטיס האשראי שלה היו מלאים בהוצאות על בגדים, נעלים וחופשות.
כשדורון סיפר לי מה התרחש במשא ומתן שניהל לבדו מולה ומול עורך דינה, קיבלתי את ההגדרה המדויקת למלאך המוות. אתי הייתה אישה שלא משנה מה נתנו לה היא תמיד רצתה עוד ועוד ועוד.
דורון כבר הסכים ליטול משכנתא כדי לתת לאתי סכום ששווה למחצית משווי דירת ירושת האם שבה הם גרו (זכות שלא מגיעה לה).
אבל טוב ליבו של דורון התפרש אצל אתי ועורך דינה כחולשה והיא רצתה גם את תכולת הדירה במלואה, את כל החיסכון שהם הצליחו לאגור בחשבון הבנק (בעקבות המעבר לדירת הירושה) וכמובן את הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות שצבר דורון ביתר בעקבות התקדמותו בעבודה.
מכיוון שאני מכורה לטבלאות אקסל, הכנסתי את המספרים לטבלה וגיליתי שבמסגרת המו״מ שניהל לבדו, כדי להימנע מהליכים משפטיים, דורון הציע לאתי מיליון שקלים יותר ממה שהגיע לה על פי חוק.
אבל אתי לא ידעה שובע ופתחה בהליך משפטי.
בדיון הראשון, השופטת החכמה ניסתה להביא אותנו לפשרה הוגנת, במיוחד לאור העובדה ששתי הבנות גרו ביחד עם דורון ואתי בכלל גרה בדירתו של בן הזוג החדש שלה. איתו היא החלה לצאת עוד לפני שעזבה את הבית.
עורך דינה של אתי ניסה ללחוץ עליה להסכים להצעת השופטת, שאומנם הייתה נמוכה בהרבה ממה שהציע דורון במו״מ, אבל עדיין גבוהה ממה שמעניק לה החוק.
אתי סירבה. באותו רגע השופטת קבעה מועדים לדיוני הוכחות ותאריכים להגשת תצהירי עדויות ראשיות.
לקראת הדיון דרשנו צווי גילוי מסמכים המופנים למשרד הפנים, לרכבת ישראל ולחברות האשראי. הוצאנו את כל המידע שסייע לנו לשמוט את הקרקע תחת גרסתה השקרית של אתי.
דו״ח כניסות ויציאות ממשרד הפנים הוכיח שמאז שנולדו הבנות, אתי הייתה 51 פעמים בחו״ל. ליתר ביטחון הוצאתי גם את הדוחו״ת של דורון ושל הבנות. ידעתי שהיא תטען שאלו היו חופשות משפחתיות.
אבל הכנתי מבעוד מועד אקסלים עם הצלבות של תאריכים. זו הייתה עבודה קלה יחסית, כי הדוחו״ת של דורון והבנות כללו 5 נסיעות בלבד.
כלומר, בכל יתר 46 הפעמים, אתי נסעה לחו״ל לבד או עם אחרים.
הכנסת התאריכים לטבלאות הטיחה בדורון אמת כואבת של אישה, של אמא אגואיסטית ורעה.
היא הייתה בחו״ל חודש אחרי הלידה של הבת הקטנה.
בממוצע פעמיים בשנה, אבל היו גם שנים של 3 ואפילו של 4 נסיעות לחו״ל.
אבל לא רק דו״ח הכניסות והיציאות סייע בשמיטת הקרקע תחת כתב התביעה השטני של אתי. הצו שהוצאנו לגילוי המסמכים מרכבת ישראל ומחברות האשראי חשף את עצלנותה, את העובדה שהייתה מודיעה בעבודה על מחלה ובאותו יום היו חיובי אשראי בקניונים בתל אביב, במסעדות ובברים ברחבי הארץ.
כרטיס האשראי של דורון לעומת זאת, פירט קניות סופר ופארם, בגדי ילדים, חוגים, בתי ספר וכו׳.
כאשר נשאלה אתי כיצד היא תרמה לפערים המשמעותיים בשכר בינה לבין דורון, תרומה אשר תצדיק שימוש בחריג שמאפשר את הפיצוי, היא השיבה: ״בזכותי הוא התקדם בעבודה, אני טיפלתי בילדות והוא השקיע את כל כולו בעבודה״ (נשמע היה שהיא דקלמה את המשפטים שעורך דינה הורה לו לומר).
ואז הצגתי לה את הראיה שהייתה המסמר האחרון בארון הקבורה המפואר שבניתי לאסטרטגיה המשפטית הזולה שלה.
בתם הקטנה של הזוג סבלה ממחלה כרונית בקיבה, בעקבותיה אושפזה הבת באופן תדיר בבתי חולים.
לקראת דיון ההוכחות דורון הביא לי קלסר מסודר שבו הוא תייק את כל סיכומי האשפוזים, מאז שרווית הייתה בת שנה ועד היום. מאות עמודים. עברתי אחד אחד, קראתי מילה במילה. לא מצאתי את שמה של אתי אפילו פעם אחת. בכל הסיכומים (ללא יוצא מן הכלל) צוין רק שמו של דורון – ״לדברי האב״, ״מלווה על ידי האב״, ״נמסר על ידי האב״, ״המידע הועבר לאב״ ועוד ועוד תיאורים אשר סתרו את גרסת ״אם השנה״ שהיא פרסה בכתב תביעתה.
מיד לאחר דיון ההוכחות האחרון, עורך דינה של אתי ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לנסות לחסוך את המשך ההליך, ולהגיע לפשרה.
אמרתי לו שאם כבר הגענו עד כאן אני מעדיפה להמתין בסבלנות לפסק הדין ושהטוב ביותר ינצח.
פסק הדין היה צפוי. אתי קיבלה מחצית מתכולת הדירה, מחצית מהכספים שהיו בחשבון הבנק ומחצית הזכויות הפנסיוניות שהגיעו לה על פי חוק. דירת הירושה כמובן לא הייתה על הפרק.
השופטת מתחה ביקורת קשה על התנהלותה חסרת תום הלב של אתי במהלך ההליך, שהצדיקה פסיקת הוצאות משפט גבוהות כנגד אתי שאותן השופטת הורתה לשלם באופן מיידי.
המקרה של דורון חידד לי את החשיבות של ייצוג משפטי. הבנתי שהוא הכרחי לא רק כדי לייעץ ללקוח ולטווח לו את זכויותיו. ייצוג משפטי נחוץ כדי לתת ״קונטרה״ נגדית במהלך מו״מ. תגובת נגד שלרוב תמנע מראש הצעות פשרה קיצוניות שמהוות כר פורה לסחיטה של עוד ועוד נתחים ברכוש.
