סבתא (רַבְּתָא) ממו
אתמול הייתי בהשקת ספרה של סבתי מארי נחמיאס (אני הנינה שלה ומי יודע איך מוגדרות הבנות שלי ביחס אליה?!).
סבתא ממו, היא סבתא מיוחדת. מעבר לזה שהיא נושקת לגיל 100 בצלילות וחדות, היא גם טומנת בחיקה סיפור חיים מרתק שהוביל אותה לכבוד גדול והדלקת משואה בשנת 2019.
אבל הכל התחיל אי שם בחורף 73 – זו הייתה מלחמת יום הכיפורים, כאשר הודיעו לה שבנה הגיבור שאול, חובש קרבי, הסתער על מפקדו שנפצע באורח אנוש ותחת אש, ביד אחת טיפל בו וביד השניה ירה לעבר המצרים שרצים לעברו.
אבל שני כדורים מצרים הצליחו לחדור דרך גבו, לבטנו של שאול ולצאת מן הצד השני. בתושייה הוא הצליח להכניס את מעיו בחזרה ולחבוש את עצמו.
בכוחותיו האחרונים, כאשר הוא מוטס לביה״ח תל השומר, הוא התחנן לחובש שטיפל בו, לדאוג שלא יבשרו לאימו כלום עד שיצא מכלל סכנה (עמ׳ 139).
אבל הבשורה הגיעה אל האם וכאשר יצא שאול מכלל סכנה הבטיחה ממו לאלוהים – שכמו שהציל את בנה היא תציל ילדים נוספים.
את שיקומו של שאול הוא עשה במחלקת הרווחה בעיריית עפולה. לא חלף הרבה זמן עד ששאול התקשר לאמו בכאב ואמר שהביאו למחלקה תינוק בן שנה שהוריו לא מסוגלים לטפל בו. ממו הביטה לשמיים והודתה על הזכות שאלוהים שלח לה להחזיר את הטוב שעשה לה עם בנה.
דוד היה התינוק הראשון שפתח צוהר לעוד 52 ילדים בגילאים שונים. כאלה בני ימים ספורים ואחרים כבר בגיל התבגרות. ילדים עם מומים קשים, מוגבלויות, ילדים שעברו התעללות, וכאלה שהוצאו מביתם על ידי צו מבית המשפט (עמ׳ 150).
שמה של ממו הלך לפניה, השמועה שהיא מסכימה לקבל כל סוג של ילד התפשטה בכל בתי החולים ולשכות הרווחה ברחבי הארץ.
52 ילדים שהיו כמו ילדיה, ללא הבדלי דת גזע או מין. ליבה, ביתה ומשפחתה של ממו היו פתוחים לעשרות ילדים.
ספרה של סבתא מגולל את סיפור חייה, את השליחות שלה, את המסירות והנחישות לקיים את השבועה ולהוקיר לבורא תודה על שהציל את בנה מתופת המלחמה.
כאשר הדליקה ממו את המשואה, קשה היה לפספס את הברכה הספונטנית שנשאה, ברכה שמברכת את כל בני האדם, ללא הבדלי דת גזע או מין. היא אמרה שם כאשר הלפיד בידיה:
״מברכת מכל הלב יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים. ככה נהיה כולנו אחד. כולנו ברא אותנו אלוהים״.
עשרות שנים לפני אותה ברכה שבירכה ממו את כל עם ישראל, היא קיבלה טלפון מסוזן העובדת הסוציאלית מהרווחה שבישרה לה שיש ילד שחייב להגיע אליה. הוא נחנק מבליעת גרעין ונותר צמח. הוריו לא יכולים לטפל בו. אך הוריו מסרבים שאת תטפלי בו. אמרה סוזן.
סבתא שאלה מדוע. כי את יהודייה, השיבה סוזן. ממו ביקשה לשוחח עם האב המתנגד. במבוכה לקח האב את השפורפרת והתנצל על ההתנגדות – ״תביני אותי הוא אמר. אני מוואדי ערה ולא יכול לומר שאישה יהודייה מטפלת בבני״.
ממו שאלה אותו כמה זמן הילד היה ברחמה של אמו. 9 חודשים כמובן הוא השיב. וכמה חודשים היית אתה ברחם אמך. 9 חודשים כמובן. הוא השיב. כמה חודשים אני הייתי ברחם אימי, אתה יודע? אני מנחש שגם 9 חודשים הוא השיב. ״בדיוק״ ענתה לו, ומזה אומר? כולנו בני אדם, כולנו שווים ויש לנו אלוהים אחד שברא את כולנו אותו דבר. עכשיו תביא את הילד שלך, ואני נטפל בו כמו היה בן שלי, בסדר? אתה תסמוך עלי, הכל יהיה בסדר…״ (עמ׳ 151).
עלי הילד הנכה הגיע לזרועותיה של סבתא ואני זוכרת אותו, כילדה, שוכב שם בחדרה של סבתא לצד מיטתה בתוך מיטת תינוק מחובר לצינורות ומוזן בזונדה עד שסגר את עיניו.
סבתא ממו היא ראיה לכך שאפשר גם אחרת, הוכחה לכך שאם תעשה טוב הטוב יחזור אליך. וריקי, בתה שהוציאה לאור את סיפור חייה, היא הדוגמא הכי טובה שראיתי לקיום מצוות ״כבד את אביך ואמך״.
שבת שלום.
