ילדה של אבא

את הסיפור הזה אני אקדיש לאבא שלי. כן כן אני יודעת שכבר שנים (ליתר דיוק 4) אני חופרת על אבא שלי בכל פלטפורמה שבה יש לי הזדמנות להביע את עצמי.

אבל הבוקר הזה של יום שבת, כך רצה הגורל, יצא גם ה-1.7. מבחינת כולנו (ילדים, הורים, בוגרים) התאריך הזה יסמל את היום הראשון של החופש הגדול.

מאז ה-1.7.2019 היום הזה עבורי, הוא היום הראשון שלי כילדה בלי אבא.

זה אומנם נשמע קצת כמו ״אוי אוי אוי״ מה את מתבכיינת, היית בת 33, ממש לא ילדה. אבל מבחינתי לאבד את אבא, היה לא פחות משמיטה של הקרקע תחת רגליי. ללא הכנה מוקדמת מצאתי את עצמי באוויר.

אני מודה שלא הרגשתי את זה מיד. בשלב הראשון כל מה שעשיתי היה לנהל את המשבר, לפתוח חמ״ל במשרדים של החבר הכי טוב כדי לייבא את הגופה של אבא לארץ (מי היה מאמין שהדבר הראשון שאייבא בחיים שלי, יהיה גופה).

ואחרי שהושלמה משימת היבוא, ניהלתי את משבר ההחלטה – לשרוף / לא לשרוף. על פניו נשמע שוב אוי אוי אוי, אבל קבלת ההחלטה הייתה קשה מנשוא, למעשה בחרתי בין טובתי האישית (הרצון לייצר ״קבר לבכות עליו״) לבין הרצון של אבא (שביקש בפירוש לשרוף את גופתו).

לבסוף ניצח הרצון של אבא. תוך שאני משחזרת שיחה שקיימנו בעודנו חולפים על פני קילומטרים רבים של קברים בכניסה לחיפה אל מול הים.  אז… באותה שיחה הוא אמר לי: אני לא רוצה לבזבז נדלן בארץ שלנו.

כמעט חודשיים לקח לי לעקל את האובדן. מאז הוא מקרסם לאט לאט בנבחי הנשמה, בעקביות, ביום יום ובלילות, בחלומות, במחשבות, חרטה על דברים שאולי הייתי עושה אחרת, או על מילים שהייתי בוחרת.

חלף הזמן והתרגלתי להכל, התרגלתי לזה שאני לא יכולה פשוט לחייג ולשמוע את קולו, לקבל את עצתו (עד היום לא הצלחתי למחוק את שמו מרשימת אנשי הקשר  ה״מועדפים״ בטלפון), התרגלתי גם לזה שהוא כבר לא מגיע לסופי שבוע, הצלחתי אפילו למצוא מישהו אחר שיתקן את כל הקלקולים בבית. אבל עד יום מותי תחסר לי ההרגשה שהוא נתן לי כשאמר: ״אני פה מאחורייך״.

כשהוא מת, מת אתו הביטחון שלי לטעות. פתאום הבנתי כמה המילים הללו: ״אני פה מאחורייך״ נתנו לי ביטחון לעשות טעויות. אבא שלי תמיד אמר, אין בעיה עם טעויות, יש בעיה עם טעויות ללא הפקת לקחים. מי שלא טועה, לא לומד.

כשאבא היה שם לא הייתי צריכה להסתכל לאחור, הסתכלתי רק קדימה, ידעתי שהוא שם, שאם אפול, זה אומנם יכאב, אבל פחות.

ועכשיו…. עכשיו אני אומנם מסתכלת לאחור, כי כבר אין אותו מאחוריי. אין אותו מאחוריי אבל יש אותו מכל צדדי, כי הוא כאן נוכח לי בחיים בדרך אחרת.

ואני תמיד אומרת, מכל משבר צומחת לה איזו הזדמנות וכמו שלימדת אותי להפיק לקחים מכל טעות, אז גם ממשבר האובדן שלך, אומנם נשברתי. לרסיסים. אבל הצלחתי להרכיב את עצמי מחדש.

מהמוות שלך למדתי לסמוך על עצמי. עם לכתך ממני קיבלתי מתנה גדולה. קיבלתי את עצמי. הבנתי שלא משנה איפה אחפש את התשובות, אני תמיד (אבל) תמיד אמצא אותן אצלי.

היום בדיוק 1.7 הילדה שבי חוגגת יום הולדת 4. אותה ילדה שנולדה ביום שאתה הלכת.