לפני מספר חודשים הגיעו אלי זוג בני 65. האישה נראתה בשיא שלה. מטופחת, פסים מדויקים ופן בשיער, לבושה בשמלת מיני, עקב נמוך ולק ורדרד בציפורניים. בקיצור, הייתי רוצה להיראות בדיוק כמוה כשאהיה בגילה.
הגבר גם הוא היה ״שמור״, שחום, קירח, גבוהה, עיניים בהירות. אבל משהו בשפת הגוף שלו שידר לי חולשה.
הם התיישבו מולי ולאחר פתיח קצר על עצמי ועל הניסיון שלי בגישור ופתרון סכסוכים משפחתיים, שאלתי אותם מה הביא אותם אלי.
השאלה הזו רק נשמעת תמימה, אבל היא התורה כולה. יש משמעות לא רק לתשובה עצמה, אלא בעיקר במי מבין השניים שבוחר להשיב לשאלה ראשון.
הייתה זו ציפורה שהתפרצה בתשובה עוד לפני שסיימתי את השאלה.
הגיעה השעה לפרק את החבילה. היא אמרה.
פתאום הבחנתי בידיו של גילי משתלבות על חזהו והוא נכנס לעמדת מגננה. היה לי ברור שלא זו הסיבה שהואהגיע אלי.
אם את רוצה לפרק את החבילה ציפיל׳ה, זה רק בבית משפט. הוא הבהיר לה, והידק את שילוב הידיים מתחת לחזה.
״זה ממש לא מה שדיברנו בבית״. הוא אמר. וניכר כי הוא מתחיל להפנים שזה סוף הסיפור.
דיברנו גם שתפסיק לבלוש, ולבדוק ולבחון ולחטט ולחשוד. נו אז?! עשית את זה?! היא התפרצה עליו.
עצרתי אותם וביקשתי מהם להתחיל מהתחלה. ביקשתי מגילי שיספר לי את הסיפור.
הכל התחיל לפני שנה וחצי. עומר הבן שלנו הגיע לסוף שבוע עם חבר מהלימודים. שניהם לומדים הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון.
כשישבנו לארוחת צהריים, סיפר אסף, החבר מהלימודים, שהוא במקור מבאר שבע, שאבא שלו הוא זה שגידל אותו, כי אמא עזבה כשהיה ממש קטן ומאז אין לו קשר עם אמא שלו.
מאותה שבת, בכל פעם שעומר בא לסוף שבוע, אסף הגיע ביחד איתו.
עומר לעיתים היה יוצא עם חברים ואסף היה נשאר אצלנו בבית. הרגשתי גאווה כלפי ציפי שהיא הסכימה לארח את אסף, ממש כמו בן עבורה.
בסופי השבוע שאסף ועומר היו מגיעים היא הייתה יוצאת מגדרה ממש, טורחת להכין סלטים, ומספר סוגים של תוספות. פעם אחת שמעתי שיחת טלפון שבה היא שואלת: ״מה בא לך שאכין לך לאכול״? הייתי בטוח שהיא מדברת עם עומר הבן שלנו. אבל אז היא שלחה אותי לקנות בסופר דגי סלמון. ועומר לא אוכל דגים.
זה ממש לא התאים לציפי להיות כל כך רגישה לילד לא שלה. אבל משהו בסיפור שלו, שהוא גדל ללא דמות של אמא, נגע ללבי וכנראה גם לליבה של ציפי.
ריחמתי עליו. גם אבא שלו, לא ממש היה שם עבורו. הוא ספג ממנו מכות קשות וחווה אפליה ביחס לאחים הקטנים שנולדו מהאישה החדשה.
אצלנו בבית אסף פתאום הרגיש רצוי. מידי שבת ירדנו ביחד לים. אפילו רכשתי עבורו גלשן רוח באלפי שקלים. כולל כל הציוד.
הוא היה ממש כמו בן בשבילי. בימי חמישי קבוע הייתי מחייג לעומר לשאול מה בא לו מהסופר, ואחר כך התקשרתי גם לאסף.
הייתי בברצלונה עם חברים, רכשתי לעומר נעלי נייקי, אז נזכרתי שאסף סיפר שלא משנה מה העדיפו את הילדים עם האישה החדשה, אז התקשרתי אליו ושאלתי אותו איזו מידה הוא כדי לקנות גם לו. אימצנו אותו למשפחה ממש כמו בן.
בחודשים האחרונים הוא אומנם הגיע, אבל כעומר ואני ירדנו לים, הוא אמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב ומעדיף להישאר בבית.
שבת אחת, הגענו עומר ואני לחוף, והגלים היו נמוכים משציפינו. חשבנו ללכת לאכול חומוס, אבל לא לפני שנאסוף את אסף איתנו.
חייגנו כמה פעמים מלמטה ולא הייתה תשובה. עליתי הביתה, (כשנכנסים אלינו הביתה, מה שרואים מיד זה מטבח גדול, עם אי שיש לבן וסלון פתוח לגינה. ניכר שהיה לגילי חשוב לתאר את הפרטים העיצוביים כדי שארגיש את העלבון ביחד איתו), פתחתי את הדלת וראיתי את אשתי (עד אותו רגע הוא קרא לה ציפי) יושבת על השיש הלבן, לבושה בחלוק סאטן שחור, פתוח, ממנו מבצבצת החזיה האדומה שבחרתי לה בויקטוריה סיקרט,הרגליים שלה פסוקות ואסף עומד בניהן, עם מכנסי הטרנינג של הבן שלי ועושה סקס עם אשתי.
הרגשתי בחילה נוראית, עליתי לקומה השנייה והקאתי את נשמתי.
כשירדתי, אסף כמובן לא היה שם, וציפי נשארה כדי להסביר. עכשיו החלוק שלה היה סגור.
כמה זמן? שאלתי אותה. בערך 3 שבועות אחרי שהוא הגיע לראשונה.
ומה עכשיו? שאלתי. מה שתחליט. היא השיבה באדישות.
בשלב הזה של הסיפור, ציפי נכנסה בתוך דבריו של גילי ואמרה שאין לה שום קשר איתו, אבל שגילי לא מאמין לשום מילה שלה ושהיא מרגישה במבחן כל רגע. הוא מחטט לי בטלפון, הוא מתקשר אלי עשרות פעמים ביום, מאמת אותי עם כל תשובה שלי. דיי. נמאס לי. אני לא מסוגלת לחיות ככה.
אני לא מאמין שהיא סיימה איתו הוא אמר. לא מספיק לי שהיא אומרת לי. אני רוצה התחייבות.
שאלתי את ציפי אם היא בכלל מעוניינת להישאר. היא בכתה ואמרה שזה בתנאי שהסיוט האובססיבי יפסק.
ערכנו הסכם ממון שבנוי משני פרקים. הפרק שני מוקדש להסדר הממוני במקרה של פרידה. מכיוון שלא היו ילדים קטינים, אז קבענו מתווה של חלוקת רכוש שווה, דירת המגורים, הדירה להשקעה, הזכויות הפנסיוניות והחסכונות המשותפים.
הפרק הראשון הוקדש למתווה השיקום של שרידי האמון שנותרו בליבו של גילי. שרידים שהיו בעיקר חלקיקי תקווה לשלמות התא המשפחתי והנישואין.
הוא היה בנוי בעיקר מסעיפי התחייבות הקשורים באסף, בניתוק כל קשר ממנו. גילי התעקש לנסח סעיף סנקציהשיבטיח פיצוי בסך מיליון שקלים במקרה של קשר כלשהו עם אסף.
הבהרתי להם שהסכמי ממון הם הסכמים שמקבלים תוקף רק בתנאי שמאושרים על ידי בית המשפט או בית הדין.
אבל לבית המשפט אין את הכלים לאכוף את סעיף הסנקציה במקרה של ״קשר כלשהו עם אסף״. בית המשפט העליון קבע כבר מזמן, שאין מקום לשיקולי אשמה ביחסי הממון בין בני זוג (בג״צ הבוגדת המפורסם), אבל אין לו שום בעיה שבני זוג יסכימו בניהם שבגידה תהווה שיקול להטלת קנס כספי מכוח חופש החוזים המוקנה לכל אדם.
אבל במקביל אין לבית המשפט אין את הכלים כדי להוכיח זאת. שהרי שופטים הם בני אדם, וכל אחד מגיע עם עולם ערכים משלו, וכל שופט יכול לפרש ״קשר כלשהו עם אסף״ בצורה שונה. אחד מפרש ״קשר״ בתור שיחת טלפון והשני יכול לסבור שסקס חד פעמי לא נחשב ל״קשר כלשהו״.
בסופו של דבר הגענו להחלטה שבמקרה של מחלוקת אני ימונה כבוררת והחלטתי תחייב אותם ביחס לאכיפת סעיף הפיצוי בעניינו של ה״קשר כלשהו״.
מה אתם חושבים?! זה יחזיק מעמד?
