הטיפול בתיקי משפחה לעיתים גורם לי להתמסר לתיק, כאילו הייתה זו מלחמה על המשפחה שלי.
כל שנותיי במקצוע לא הכינו אותי להתמודדות עם טיפול בתיק של התעללות בקשישים.
על פניו, בתור עורכת דין לענייני משפחה, התעללות בקשישים לא נכנסת בגדרי תחומי התמחותי. אבל מה קורה כאשר מדובר בהתעללות בקשישים על ידי ילדיהם הבוגרים?! על ידי בשר מבשרם?
לפני כשבועיים התייצבה במשרדי רותי. אישה בת 50 שהביטה בעיניי וביקשה שאציל את הוריה מפני בתם.
תחילה חשבתי שלא שמעתי היטב, או שמא לא קראתי נכון את "אילן היוחסין" שהיא תיארה לי. אבל אט אט התפזר הערפל הסמיך שכיסה את סיפורה והתבהרה לי תמונה מצמררת.
אחותה, ליאת, בחורה בת 45, רווקה ללא ילדים, אשר מתגוררת בבית הוריה הקשישים והופכת את חייהם בביתם לסיוט מתמשך.
תיאורי ההתעללות החמורים, לא הותירו אותי אדישה ודמעות החלו זולגות על לחיי.
אבל רותי, אשר מחסומי הבירוקרטיה ואוזלת ידם של שירותי הרווחה, התישו אותה, הביטה בעיניי במבט חודר והודיעה לי שאני המוצא האחרון. שאם אני לא יצליח לפרוץ את מחסומי
הפלדה של הבירוקרטיה ואטימותם של שירותי הרווחה, הוריה הקשישים יהיו עוד כותרת צדדית בעיתון יומי שמספרת על מוות של קשישים בפרבר במרכז הארץ.
לאחר שגוללה את סיפורה, פתחה רותי תיק שחור ומשם הוציא כ-50 תמונות סטילס ומכשיר הקלטה ישן.
עיינתי בתמונות ומיד הדמעות החלו שוב לזלוג. בעיניי רוחי דמיינתי את סבי וסבתי הקשישים חיים בתת התנאים אשר הציגו התמונות.
ערימות של אשפה, וכביסה מלוכלכת כיסו את ריצפת ביתם של זוג הקשישים, מכלי פלסטיק מפוזרים באופן חולני בכל הבית, שאריות של אוכל וגוויות של תיקנים הפוכים על גבם הם רק חלק ממה שנחשף לעיני.
3 תמונות הספיקו לי כדי שתחושת החמיצות תטפס במעלה גרוני. אבל רותי התעקשה שאסיים להסתכל על כל 50 התמונות אשר פיתחה. היא הביטה בעיניי ואמרה, "אם לך קשה ואת לא מכירה את הוריי, אז מה אני אגיד?"
מילאתי אחר בקשתה ועברתי על כל עשרות התמונות. הרגשתי שהלב מתפוצץ. אבל כשחשבתי שכבר ראיתי הכל היא הוציאה מכשיר הקלטה ישן ולחצה על "פליי".
קולה המפוחד של אימה בת ה-87 מילא את חלל משרדי והרגשתי כאילו האם בעצמה מחזיקה את ידי, מביטה בעיניי בתחינה ומבקשת ממני להצילה מפני בתה שלה.
מאז שמעתי את ההקלטות מילותיה הקשות של האם מהדהדות באוזני ללא הרף – " רותי תצילי אותי, היא דוחפת לי תרופות, היא מכה אותי, היא מעירה אותי באמצע הלילה ומפילה אותי מהמיטה. יום אחד היא אפילו הסיטה את הכיסא כאשר רכנתי לשבת, נפילה אשר גרמה לשבירת האגן, ומאז אני לא מתפקדת, אני תלויה בליאת ב-100%.
הקשבתי בשאת נפש לכל הברה בהקלטה ולנגד עיניי חלפו התמונות שראיתי דקות ספורות קודם לכן. כעת הקול המפוחד אשר נישמע לוחש בחרדה מתוך מכשיר ההקלטה, התחבר היטב עם תמונתה של האישה כסופת השיער אשר יושבת בסלון ביתה, מוקפת בערימות בלתי נתפסות של אשפה וגוויות חרקים, שאת פרצופה המקומט "מעטרים" סימנים בגוונים שונים של כחול.
קולה של האם כאילו הרעיד את קירות משרדי. לאחר 5 דקות ו-10 שניות של הקלטה ביקשתי מרותי שתעצור.
הבטתי בתוך עינייה של רותי, כאילו הבטתי בעיניי אימה, והבטחתי לה להציל אותה.
רותי עזבה את משרדי והותירה אחריה שובל של עצבות. במשך 5 שעות לאחר מכן חקרתי עמוקות אודות התופעה ההזויה הזו. תופעה שהופתעתי לגלות שבכלל קיימת. שהרי עולם הערכים שלי מושתת מיסודו על עיקרון העל – "כבד את אביך ואת אמך למען יעריכון ימיך".
קראתי כל מאמר, כל סעיף חוק וכל פסק דין אשר מכיל את צמד המילים "התעללות קשישים".
נדהמתי לגלות שהתופעה הזו קיימת. כ-18.4% מהקשישים מספרים על חוויה ברמות חומרה שונות של התעללות מצדם של ילדיהם הבוגרים.
הדחף הפנימי המידי שלי היה להתחיל במלאכת עריכת בקשה לצו הגנה בחסות החוק למניעת אלימות במשפחה – צו הרחקה כנגד ליאת.
אבל כאשר כתבתי בראש הבקשה את הצדדים, פתאום משהו לא הסתדר לי והיעדר היריבות בלתה לעיניים!!!
הלכה למעשה רותי (צד א') מבקשת להרחיק את ליאת (צד ב') כדי להציל את הוריה הקשישים (צד ג'). התסריט הזה היה יכול להיות תואם את הוראות הפרוצדורה אם רותי הייתה האפוטרופא של הוריה. אבל הוריה אינם חסרי ישע. הם צלולים ובריאים ומצויים בדיסוננס מתמיד אשר חוצה אותם בין הרצון להפסיק את משטר הטרור בביתם, האלימות וההתעללות, לצד הדאגה לבתם שתיזרק בגיל 45, ללא משפחה ועבודה לרחוב.
חשבתי עם עצמי שעות ארוכות ובסופו של דבר החלטתי שאני הולכת עם הצדק. שלא אתן למחסומי הבירוקרטיה לעצור אותי בדרכי להציל את נפשם של הקשישים הללו שיכולים היו להיות בקלות ההורים של כל אחד מאתנו.
הגשתי את הבקשה בניגוד לסדרי הדין והצגתי את הסיפור הקשה לאיילה, מזכירת בית המשפט לענייני משפחה.
ביקשתי ממנה שלפני שהיא מסרבת לי בקור רוח ובחסות הבירוקרטיה, תעצום את העיניים ותדמיין את ההורים שלה.
התיק נפתח ומיד נכנסנו בפני שופט. גוללנו את הסיפור בפני שופט תורן שלמזלנו לא זרק אותנו מכל המדרגות ותיאם לנו מועד דיון דחוף ביום שלמחרת בפני שופט לענייני משפחה. באותה נשימה זימן השופט את ליאת, ההורים הקשישים, השוטר הקהילתי, העובדת הסוציאלית והפסיכיאטר המחוזי כדי שיתנו התשובות לזוועות.
היום, התייצבתי באולם בית המשפט כשבידיי צילומי התמונות המזעזעות אשר פותחו בגודל 3A ורמקול שלא היה מבייש ערב קריוקי מקצועי.
כאשר השופט ביקש ממני בשני משפטים לשכנע אותו מדוע הוא לא זורק אותי מכל המדרגות ופוסק לי הוצאות משפט של 5 ספרות והספרה הראשונה לא תהיה 1, הוצאתי מתיק הטרולי את ערימת 50 התמונות, פיזרתי אותן על ריצפת האולם ועשיתי פליי!!!!
השופט הקשוח למוד הניסיון לא הצליח לכבוש את התרגשותו ולאחר כן לא אחרה לבוא גם החלטה המורה על צווים שבשניות אחדות החליפו את מבטה העצוב של רותי לחיוך של ניצחון!!! ניצחון הבירוקרטיה, ניצחון אוזלת היד, ובעיקר, סליחה על הימרה, ניצחונו של הצדק!!!!!
מעטים המקרים שבהם אני לא מצליחה לתמחר את עבודתי!!! זה היה אחד מהם!! לא היה מבחינתי מחיר למבט החירות שנמרח על פניהם של זוג הקשישים כסופי השיער כאשר השופט הקריא את הכרעתו!!!!
