רק לאחר שהכרתי את משפחת רוזנלבט באמת הבנתי את משמעות המשפט:
״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו ואילו כל משפחה אומללה. אומללה בדרכה שלה.״
משפחת רוזנבלט הייתה בהחלט אומללה. אומללותה נבעה דווקא מכמויות הנכסים שהיו בבעלות ההורים הקשישים.
הילה, בת הזקונים טיפלה במסירות בהוריה, היא בנתה את ביתה בחצר ביתם.
סמיכות המגורים, אפשרה לה להגיע אליהם מידי יום, לנקות, לבשל, לסייע במקלחות ולוודא שהם נוטלים את התרופות בזמן.
אבל בפסח השנה, הילה טסה לחודש בחו״ל עם משפחתה. במימון אבא צבי וכמחווה על הטיפול המסור.
במהלך שהייתה של הילה על חופיה הקסומים של תאילנד, מי שהחליפה אותה הייתה רונית. האחות הבכורה.
היא עשתה את זה באילוץ.
למרות שהילה התקשרה בכל יום לוודא שאכן עשתה את כל המטלות, רונית גילגלה עיניים ואמרה: ״אולי תרגעי, אמא ואבא לא תינוקות״.
יום אחד, בעת סידור חדר השינה של ההורים, רונית הבחינה במעטפה חומה גדולה שכתוב עליה ״צוואה הדדית״.
היא פתחה את המעטפה והחלה לקרוא את תוכנה. הוראות הצוואה העדיפו באופן מובהק את בת הזקונים. חשכו עיניה של רונית. לזוג רוזנבלט היו 2 דירות שהושכרו בברלין, נכס מסחרי גדול שנרכש בתחילת שנות ה-50 והיום מושכר בשכירות חודשית גבוהה, דירה נוספת להשקעה, שטח גדול שעליו בנויה וילת המגורים ודירתה של הילה ובני משפחתה. וכספים. המון כספים שמפוזרים בקרנות, קופות ו-3 חשבונות בנק.
רונית אומנם ירשה סכומי כסף לא מבוטלים במסגרת מסמך הצוואה. אבל היא לא הצליחה להתעלם מההעדפה הברורה שניתנה להילה. רונית הרגישה שחרב עליה עולמה. היא לקחה איתה את הצוואה ויצאה משם ברוח סערה.
אלי היא הגיעה יום למחרת. נסערת. איך העזו הוריה לחלק באופן לא שווה את הרכוש שלהם.
ביקשתי ממנה להשאיר אצלי העתק סרוק של הצוואה. יצרנו ביחד קשר עם שמאי מקרקעין שבחלוף שבועיים העביר לנו הערכות של כל הנכסים, כולל אלה בברלין במטבע ישראלי.
בחוות הדעת השמאית של נכס המגורים הגדול, השמאי הסב את תשומת ליבי לכך שהנכס לא רשום על שם ההורים. ושהוא אומנם מופיע בצוואה, אבל הוא הועבר במתנה ללא תמורה לידי הילה ובעלה שנתיים לאחר חתימת הצוואה. שוויו של הנכס הזה לבד עמד על 7 מיליון.
עכשיו רונית כבר נשברה לחלוטין. היא החלה לבכות בהיסטריה- ״אני לא מאמינה שהילה הפישרית הזו מקבלת יותר ממני, אני גידלתי אותה״.
היא לקחה את המעטפה החומה, הוציאה ממנה את הצוואה המקורית וקרעה קרעה לגזרים.
יכולתי ממש להרגיש את העלבון שהתפשט בכל גופה ומנע ממנה לחשוב בצלילות. ניסיתי לדמיין איך אני הייתי מרגישה אם הייתי מגלה שהעדיפו את אחותי על פני ועברה בי צמרמורת של ממש.
הסברתי לה שהעובדה שקרעה את הצוואה, שקול לתינוק שמכסה את עיניו וחושב שלא רואים אותו. שאם קרעה את הצוואה הזו, זה לא אומר שמנעה את קיום הוראותיה.
אם יש עלבון צריך לטפל בו. הצעתי לה להזמין את משפחתה אלי לגישור, מיד עם שובה של הילה מהחופשה.
היא הסכימה. אבל מה בינתיים היא שאלה בחוסר אונים. איך אוכל להמשיך לטפל בהורים??
בקשתי ממנה שעד הפעם הבאה שתגיע להורים, שתכתוב לי כתב הגנה.
היא הביטה אלי במבט מתעניין.
תשבי הערב מול המחשב או מחברת ותחשבי אם היית נדרשת לייצג את הילה בהליך המשפטי שהוגש כנגד הצוואה הזו, מה היית טוענת עבורה.
כעבור יומיים, קיבלתי במייל מסמך וורד שמגולל סיפור של משפחה אומללה.
סיפור שעובר מדור לדור. איך סוניה, אמא של רונית ירשה את כל ההון המשפחתי עוד מגרמניה. ואיך ההעדפה של סוניה, גרמה לנתק מוחלט בינה לבין אחיה.
ואיך אמא סוניה, בלי לשים לב משחזרת באופן מדויק את אותה העלילה.
ביקשתי לפגוש את ההורים, את אלי האח האמצעי וגם את הילה.
ראשונה דיברתי עם הילה. שאלתי אותה איך היא מרגישה עם זה ששני אחיה הופלו בצורה קיצונית ביחס אליה. היא אמרה לי זה מה שההורים החליטו, שהיא בכלל לא התערבה.
ואז דיברתי עם אלי, שאומנם לא ידע על המתרחש, אבל גם לא התרגש וזרק לעבר רונית, תתעסקי בחיים שלך. בעלך מיליונר, הוא יכול לקנות את כולנו.
אבל העלבון של רונית הורגש. ניכר עליה שכעת היא מוכנה לעצור את חייה ולא לנוח עד שתשווה את חלוקת נכסי ההורים. ולא בגלל הכסף, אלא בגלל תחושת הניכור שחשה מצד הוריה והילה. בגידה של ממש ממי שהייתה עבורה בת. ההפרש בין הילה ורונית הוא 17 שנים. נפגשתי גם עם ההורים. ועם הילה. ביקשתי להיפגש אפילו עם בעלה של הילה.
זה היה תהליך של ריפוי משפחתי. לא דומה לשום גישור שעשיתי.
לימדתי אותם לתקשר בניהם, פתחנו תיבות פנדורה שהיו סגורות במשך שנים.
הצפנו רגשות מעורבים, כעסים שנשמרו לאורך שנים ואפילו את אלי הקשוח הצלחתי לרכך.
לבסוף הפנמנו את חשיבות קרבתה של הילה להורים המזדקנים. הילה אהבה לטפל בהם ולרונית ואלי זה נתן שקט.
הם הסכימו שבתמורה לטיפול המסור של הילה בהורים, היא תקבל את השטח של הווילה, אבל סוכם, ביחד עם בעלה של הילה, שהנכס יהיה רשום על שמה בלבד. הבעל הסכים, וערכנו הסכם מתנה שמעביר את חלקו של הבעל לידי הילה בלבד.
לגבי יתר הנכסים ערכנו הסכמי מתנה ללא תמורה שמחלקים באופן שווה (בהתאם לשמאות) את כלל הנכסים. ואת הכסף השארנו בחשבונות ההורים. שעשו בהם כרצונם וכאוות נפשם עד למותם ויורישו אותם בהתאם לשיקול דעתם.
אמא סוניה פנתה אלי בסוף. ממש ממש בסוף, אחרי שקיבלנו את אישורי הטאבו על העסקאות. היא אמרה לי שבמהלך התהליך הזכרתי את המושג תיבת פנדורה.
היא הזכירה לי שבסיפורה של פנדורה, בתחתית התיבה הייתה מונחת גם תקווה.
סוניה נתנה לי נשיקה על הלחי ואמרה לי תודה. תודה שהחזרתי את התקווה למשפחה שלה והפסקתי את שרשרת ההדרה שהייתה נהוגה במשפחתה במשך שנים.
