את ארז וצהלה הכרתי כאשר הגיעו למשרדי לצורך עריכת צוואה הדדית.
ארז עמד בראש משרד עורכי דין מצליח שהעסיק עשרות עובדים. כשמו כן הוא וחרף גילו המתקדם, הייתה בארז כריזמה שמילאה את החדר בקשב למוצא פיו. הוא לא הרבה לדבר, אבל כשדיבר אלו תמיד היו פניני חוכמה.
משרדו היה ידוע בתור ״חממת גידול״ לעורכי דין מוכשרים. אבל סיגל הייתה משהו מיוחד.
כבר מהשנה הראשונה לתואר המשפטים (משולב עם כלכלה) היא החלה התמחות בפירמה של ארז.
סטודנטית צעירה, חכמה, מוכשרת, חריפה וחדה כמו תער.
לצד הכישורים הנדירים שלה, היה לה ״אוטיזם חברתי״, הרגיש כאילו אין לה חיץ בין המוח ללשון וכל מה שעבר במוח, נפלט החוצה ללא סינון.
לרוב בני האדם אין את היכולת להתמודד עם תופעה כזו, ולכן היא עברה בין השותפים במשרד, ואף אחד לא הצליח להסתדר איתה. עם כולם היא התווכחה, כאילו שכחה את מקומה כטרום מתמחה.
בסופו של דבר סיגל הגיעה לארז. הבהירו לה שארז הוא תחנה אחרונה במשרד ואם היא לא תסתדר איתו היא פשוט תעוף משם. הבהירו לה גם שהסיכוי שתסתדר עם ארז עומד על 1% – אדם אחד מתוך 100 מסתדר אתו. לא בגלל שארז לא נחמד, אלא בגלל שיש לו אפס סבלנות לטיפשות. אז הגאונות של סיגל, הפכה את האחוז למאהואיתו היא הסתדרה. ארז הורה לכל אנשי המשרד שעם סיגל לא מדברים. רק הוא נותן לה הוראות. סיגל טיפלה בתיקים גדולים, ארז נתן לה חופש פעולה מוחלט אפילו מול לקוחות חשובים (כאלה שעונדים על היד שעוני יוקרה). היא נכחה איתו בפגישות, הלכה איתו לדיונים ומיד לאחר שעברה את בחינות הלשכה, נכנסה גם שותפה למשרד.
כעבור בערך שנה מאז שעברה את בחינות הלשכה, החלה לבצבץ אצל סיגל בטן הריונית, ואיתה החלה גם חרושת שמועות שמא ארז הוא האחראי על הבטן וגם על מה שיש בתוכה. וזו הייתה האמת, ארז וסיגל התאהבו, חרף פער הגילאים שחצה את ה-20 שנים. אבל מצד שניהם הייתה הכחשה מוחלטת והם אפילו בנו סיפור כיסוי בקשר לזהותו של האב.
גם אחרי הלידה, סיגל עשתה חייל בתחום. כבר בשלב מוקדם מאוד בקריירה, ונוכח ההזדמנויות והקשרים של ארז, היא הפכה לתופעה של עולם המשפט התל אביבי. וההיריון, הלידה והילד המסתורי, נשארו כתעלומה.
ארז שילם לסיגל בכל חודש אלפי שקלים והיה ברור שזה כולל גם את חובתה לשתוק.
צהלה, אשתו של ארז, הייתה אחת הנשים היפות שראיתי בחיי. אישה בת 63 שהלוואי והייתי נראית כמוה. היה לה גוף מדהים, כאילו הזמן (ביחס לגוף ולפנים שלה) עצר מלכת. היא התלבשה בסטייל, בגדי פשטן שישבו על הגוף המוצק שלה בצורה מושלמת. אבל לא רק המראה החיצוני שלה עורר השראה, אלא גם התפקוד שלה בתור אמא, סבתא ופעילה חברתית מוערצת. לצד העשייה שלה בעמותה שהקימה, בטיפול בילדים ואז בנכדים, היה הזניחה את ארז.
בפגישת ההיכרות לקראת עריכת צוואה ההדדית, ביקשתי שיתנו לי קצת רקע על המארג המשפחתי ועל הנכסים המשותפים. צהלה הוציאה מהתיק דף כתוב בכתב יד נקי ומסודר, ובו הייתה רשימה מסודרת של נכסים.
הבחנתי שארז זז בכיסא באי נוחות, וחרף עוצמת המזגן, סימני זיעה הופיעו על מצחו.
לארז היה ברור שצהלה היא זו שתקבור אותו ולא להיפך ולכן היה לו חשוב להבטיח את הילד הנוסף.
היה לו ברור שזה הזמן לשתף את צהלה והוא נאלץ לומר לה שבנוסף לשלושת הילדים המשותפים יש לו ילד נוסף ושהוא כבר בן 12.
פגישת צוואה הדדית פשוטה, הפכה פתאום לסערת רגשות ושברון לב. מסוג הרגעים המכוננים שעובר אדם בחייו. כאשר הוא מבין שבגדו באמון שלו והקליע מצא את דרכו ישר ללב. היה לי ברור שהרגע הזה הוא שיכריע את גורל האירוע, וכמו חובש שחייב לקחת החלטה אם לקשור חזק את חוסם העורקים, גם במחיר של לאבד רגל אבל לא לאבד חיים, החלטתי לשאול את צהלה שאלה, שבסופו של דבר הוכתרה כחוסם העורקים שהציל את הזוג הזה מתופת הגירושים. שאלתי את צהלה למה ארז מצא נחמה אצל סיגל.
ניתן היה להבחין בשרירי הפנים של צהלה נרפו לאט לאט ואם הראש שלה היה שקוף, ברור לי שהייתי רואה סרט של חיים שלמים בניסיון לגייס חמלה כלפי האיש שהביט בה.
צהלה פרצה בבכי ואמרה: הייתי מרוכזת בילדים, בעמותה, בכנסים, בחוג החברתי…״ אבל למה לעשות לי את זה? למה מאחורי הגב? תגיד לי עכשיו כמה אנשים יודעים על הילד הזה?״
ארז נשבע לה שאף אחד לא יודע. זה הרגיש שיותר מהילד, היה לה חשוב לוודא שארז שמר על כבודה ושאף אחד לא יודע.
ארז חיבק אותה ונישבע לה ששמר עליה מכל משמר, שהכריח את סיגל להמציא לילד אבא.
סיגל??? מכל הבנות דווקא סיגל??? התערבתי מיד ושאלתי – למה את כל כך מופתעת שזו סיגל? ארז השיב בקומה: כי צהלה הרבה יותר יפה, גם פעם וגם היום. אבל זה לא היופי, אמר ארז, זו תשומת הלב. רק את מעניינת אותי – צהלה. אבל כבר שנים שאני לא מעניין אותך.
ברור שצוואה הדדית הם לא ערכו באותה הפגישה. אבל במפתיע הם חזרו אלי אחרי מספר חודשים וביקשו את עזרתי כדי למצוא פתרון למצב. ארז ביקש להבטיח את הילד של סיגל וצהלה סירבה בתוקף להוריש שקל אחד מהכספים המשותפים לטובת הילד.
שאלתי את ארז אם ההורים שלו בחיים והוא כמובן השיב בשלילה. שאלתי אותו אם הוא קיבל מהם משהו בירושה. הוא השיב שיש לו דירה קטנה שירש. שייתן לילד את הדירה המצ׳קמקת – התפרצה צהלה. היא קמה מהכיסא וחיבקה אותי. הבטתי בשניהם והיה לי ברור שאפילו את הרגל הצלחנו להציל מכריתה.
