עמית הוא הלקוח הכי וותיק שלי.

אודליה אישתו לשעבר הכריזה כבר בתחילת ההליך שהיא נלחמת איתו כדי להילחם. אין לה שום מטרה אחרת.

הילדים כבר אז היו דיי גדולים, ושניהם הרוויחו טוב.

בחודשים מסוימים הייתה תחושה שאת המשכורת שלה, כסמנכלית שיווק של חברת הייטק גדולה, היא מפקידה ישירות בחשבון הבנק של עורך הדין שלה.

27 בקשות רשות ערעור היא הגישה לבית המשפט המחוזי. היא הגישה פעם ערעור על כך שבית המשפט דחה את בקשתה הקנטרנית לקבלת טיפול אצל אורטודנט פרטי ולא בסבסוד קופה"ח.

לעיתים הייתה תחושה שהיא כבר לא יכולה לקבל החלטות בעצמה והיא צריכה את עזרת השופטת כדי להחליט אם לרשום את הילדה לחוג מחול או בלט.

היו בדרך אין סוף אכזבות. החל מסכום המזונות הגבוה שנפסק לעמית בהתחלה, כאשר המשמורת הייתה כמעט משותפת וההכנסות שלהם היו דיי זהות ועד לדחיית בקשתו הלגיטימית לשנות את חלוקת הזמנים, כך ששבוע אחד בימי חמישי הילדים יהיו אצלו ושבוע לאחר מכן יהיו אצלה.

עברנו יחד כברת דרך כל כך ארוכה, שלפעמים הייתה תחושה שגם עמית (כמו אודליה) כבר כל כך תלוי בי ובהליך המשפטי, שהוא צריך את עזרתי בקבלת החלטות. אפילו כאלה שלא קשורות בשום צורה להליך. כמו למשל האם להביא ילד עם חברתו החדשה.

הוא התייעץ איתי על כל דבר.

סכסכוך משפטי בעצימות גבוהה ולאורך זמן, משפיע באופן הרסני על הילדים שלנו והנזקים הם לטווח הארוך ולרוב גם בלתי הפיכים.

קראתי פעם מאמר שבחן התנהגות של תינוקת שהוריה היו בסכסוך בעצימות גבוהה. היא ישנה ואכלה פחות טוב והייתה במצב של "סטרס", בהשוואה לתינוקות בני גילה להורים נשואים.

הסכסוך החריב כל חלקה בחייה של המשפחה הזו. הילדים נדרשו לטיפול פסיכולוגי וההישגים שלהם בלימודים ירדו באופן משמעותי ככל שהסכסוך התמשך. הילדה הגדולה נשרה מהלימודים בכיתה י' ועברה לגור בביתו של החבר בעיר אחרת.

ההחלטות ברובן המוחלט היו לרעתנו. בהתחלה זה השפיע על עמית באופן בלתי נסבל. הוא לא היה מסוגל אפילו ללכת לעבודה באותו היום של ההחלטה "הגרועה". ככל שחלף הזמן הוא הפך אדיש לתוצאות. אמרתי לו, זה לא באמת נגמר, פשוט אתה גדל וההשפעה של ההליך נשארת קטנה.

לפני כחודש (אחרי שנים רבות של ניהול הליך משפטי ארוך ומשחית) הגשתי לבית המשפט בקשה למתן פסק דין ובה גוללתי בנימה אישית את ההשפעות ההרסניות של ההליך על כל אחד מהילדים והעובדה שאנחנו מצויים כבר שנה אחרי הגשת הסיכומים. בעדינות הזכרתי לשופטת שאת ההליך התחלנו כשהקטן היה בכיתה א' וכעת הוא עולה לחטיבת ביניים.

ביום חמישי שעבר (רגע לפני חג החירות) נתנה השופטת פסק דין מנומק שמגולל את סיפור חייה של המשפחה שכילתה את זמנה, כספה ובריאותה הנפשית על ניהול הליכי סרק בערכאות השיפוטיות השונות (עשינו אפילו סיבוב לבית המשפט העליון פעם).

היא פסקה משמורת משותפת, ללא חיוב במזונות והכל בהתאם להלכה הנהוגה.

את הרכוש שבחלוף הזמן בכל מקרה התחלק בניהם ולחלקו כבר אין ערך, היא חילקה בחלקים שווים ובסופו של פסק הדין היא ציטטה להורים את השיר המרגש של יהודה עמיחי:

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב

הזמנתי אותו למשרד כדי שנקרא יחד את פסק הדין. המשפט שאמר לי בסופו ריגש אותי מאוד:

הפסדנו בהרבה מאוד קרבות, אבל במלחמה נצחנו בגדול.

מוסר השכל: זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

שבת שלום.