חיפשתי השראה לסיפור לשבת. כבר חודש לא כתבתי. מאז כיפור.
את ההשראה לסיפורי השבת שלי אני מלקטת במהלך השבוע, שבסיומו אני משתפת את הקוראים שלי באחד מתוך סיפורים אנושיים רבים בהם אני לוקחת חלק.
אבל מאז ה-7 באוקטובר העולם שלי התהפך. המלחמה תפסה אותי ביום האחרון של טיול משפחתי בחו״ל.
גיא ואני מחוברים לאפליקציה של חדשות 12 עם האוזניות ומסתובבים ברחבי מינכן (כי הבנות כבר השתגעו בחדר). אני שומעת באוזניות את דני קושמרו מדבר עם אנשים שלוחשים לו מתוך ממדים וממקומות מסתור אליהם ברחו מהמסיבה. שומעת את הזוועות ובא לי לצרוח באמצע הרחוב ״תתעוררו על עצמכם!! העם שלי נרצח״. אסקפיזם בתפארתו.
ואני מחפשת לשמוע עברית, מחפשת בעיניים מבטים של ישראלים כדי שנבכה ביחד את השיחות המחרידות של קושמרו. למחרת כבר המראנו לארץ ועל מסלול ההמראה ליווה אותנו ג׳יפ משטרתי עד שהמטוס נפרד מהקרקע.
האירוע הזה ניפץ לי אשליה. תמיד היה לי ברור שאין לי ארץ אחרת, שבישראל אנחנו מוגנים. אבל מסתבר שלא.
הרגשה של ילדה קטנה ששכחו לאסוף אותה מהגן. תחושת בגידה תהומית ותמימה. הייתי בטוחה שישמרו עלינו. שישמרו על כל אותם אנשים שלחשו מהממד והתפללו שיבואו בזמן. לא באו בזמן. לא באו בכלל.
יש משהו עוצמתי בהבנה שאף אחד לא יבוא להציל אותי ושכדי לשרוד אני צריכה לדאוג לעצמי. זו הבנה מכאיבה ומאכזבת מצד אחד, אבל יש בה תחושת הקלה מצד שני.
אני אחראית על עצמי. לטוב ולרע. לא אמתין לאף אחד שיצילני.
ומי שהבין את זה בזמן. בתופת הזו של ה-7 באוקטובר, ניצל. מי שהתעסק בלהתקשר למשטרה שתזמין את הצבא שיקפיץ את הכוחות, נשרף חי, נערף ראשו – מת מפחד – ממש כך. ויש את ענבל ליברמן, הרבשצי״ת של קיבוץ ניר-עם. בחורה צעירה קיבלה כל כך הרבה החלטות שבדיעבד הצילו את הקיבוץ מחדירה ומטבח המוני. החלטות שהתקבלו מתוך סמכות פנימית והבנה שאם לא אני לי – מי לי.
כשחיפשתי השראה לסיפור של השבת הזו, כי הרי אין יותר מידי לקוחות חדשים או דיונים, נתקלתי בפוסט שכתבה סיון רהב מאיר על פרשת השבוע: פרשת ״ לֶךְ-לְךָ ״: באותה פרשה נולד יִשְׁמָעֵאל – לאברהם ולהגר.
המתח אל מול בני דודנו הישמעאלים, התחיל כבר שם וימשך כנראה לנצח. בהמשך נולד לשרה (העקרה) ולאברהם – בן והם יקראו לו יצחק. הילד היהודי הראשון.
הפרשנים אומרים שהשם יצחק פירושו משהו הזוי לא הגיוני של ילד שנולד לאמא עקרה. אבל גם שם שמסמל את שרידותו של העם היהודי. שרידות כזו שמלמדת את כל מי שמנסה להתעסק אתנו, שצוחק מי שצוחק אחרון. שאנחנו כאן כדי להישאר.
לא משנה כמה מנסים להכחיד אותנו, אנחנו מבינים שהכוח בתוכנו, באחדותנו ולא משנה כמה נחפש בחוץ, בסוף נאלץ למצוא את התשובות בפנים, כי מה שחשוב עכשיו זה לא לחפש אשמים, כי כשמבינים שגם אם נמצא אותם,זה לא יהפוך את הממסד לפחות מושחת ויותר דואג לאזרחים.
הרי כשילד מקבל סטירה מאבא שלו, אין באמת טעם שהילד ינתח את הסטירה, את הזווית שהיא נחתה על הלחי שלו ובטח לא את חובתו של האבא לבקש סליחה ולקחת אחריות על הכאב.
החוכמה של הילד, היא לשאול למה קיבלתי סטירה ואיך בפעם הבאה אני לא אקבל אותה שוב. אני בטוחה שאת האנשים שפרצו לביתם ב-6 בבוקר ושרפו אותם חיים. אותם לא מעניין מי אשם. מעניין אותם שזה לא יקרה שוב.
אז לסיום אביא הסבר מרגש ומדויק של הפסיכולוג דני פרידלנדר (אהבה ממבט ראשון – זה עם המבטא) שנתן לי נקודת מבט מעניינת. הוא אמר שאנחנו צריכים להסתכל על המלחמה האכזרית הזו, כמו עוד פרק בסיפור על עם ישראל. וכמו בכל פרק, יש התחלה אמצע ויש גם סוף. והסוף יגיע, וכשהוא יגיע אנחנו נסתכל על הפרק האכזרי שנקרא ״מלחמת חרבות ברזל״ ונבין שהוא היה דרוש לנו, כבני אדם (אזרחים) – להבין שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו, ובעיקר הוא היה דרוש לנו כעם – כדי להבין שפילוג, שיסוע ומלחמות אחים, גורמים לסדקים (גם בגדרות) שדרכם נכנס רוע.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושהפרק הזה יסתיים כבר!
ותזכרו שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
