השבוע קיבלתי נזיפה מאחד מהקוראים האדוקים שלי. ״את מספרת רק את הסיפורים עם הסוף הטוב, למי את שומרת את אלה עם הסוף הקשה, העצוב הפחות אופטימי??״
אז הינה לכם השבוע סיפור, שאומנם נגמר כבר לפני שנה, אבל השאיר אותי עם סימני שאלה רבים על קיומה של הקארמה, על מקומה בתוך החיים שלנו ובעיקר על צדק. והאם יש דבר כזה בכלל.
אלמוג הגיעה אלי במטרה למרר לניסן את החיים. ״זו מטרת שכר הטרחה שלך״ היא אמרה לי.
היא הניחה דיסק און קי על השולחן וביקשה שאחבר אותו למחשב. שאלתי מה יש בו. והיא השיבה תחברי ותדעי. לא התעקשתי, למרות שידעתי שאני הולכת לראות ״ממצאי חקירה״.
הדו״ח הזה היה שונה, הוא סיפר סיפור. פחות סקס, פחות צימרים וחדרים זולים לפי שעה. הדו״ח הזה סיפר אהבה.
סיפור של מגע ואינטימיות של מבטים בעיניים ואם לומר את האמת החוקר עשה עבודה ממש טובה. כנראה טובה מידי.
ואלמוג הייתה מרוסקת. היא התעקשה שאתעכב על כל תמונה ודרשה להסביר לי מה אני רואה. וכששאלתי אותה למה היא עושה את זה לעצמה, למה היא צריכה לדעת כל פרט במערכת היחסים של בעלה עם המאהבת, היא השיבה: ״ כי ידע זה כוח״ ואני חייבת לנקום בו.
לא רציתי להרוס לה את החגיגה, אבל עשיתי לה שיעור מזורז על ההלכה החדשה של בית המשפט העליון שהזכירה לכולנו ״ששיקולי אשמה״ (לרבות בגידה), נותרו מחוץ לתחום דיני המשפחה (ראה לעניין זה: דנג״צ הבוגדת) ולכן המצב המשפטי שלה זהה – עם או בלי הדו״ח.
אבל היא התעקשה שאם לא ברכוש, אז לפחות הבגידה תוכיח כמה שהוא חרא של אבא.
שהוא סיפר שהוא חייב לטוס לכנס מקצועי באילת בדיוק ביום ההולדת של הילד ובסוף הסתבר שהוא היה שם עם ״הפרחה״ שלו.
באותו רגע הבנתי שאני חייבת להיות שם איתה, פשוט להקשיב, בלי לנסות להסביר לה את מצבה המשפטי. הוא בכלל לא מעניין אותה עכשיו. כל מה שעניין אותה זה שאזדהה עם העלבון, עם הכעס, עם חורבן הבית שלה.
ובמשך 3 שעות ישבתי והקשבתי לסיפור חייה, לחלום ושיברו.
למחרת פתחנו בקשה ליישוב סכסוך והתחלנו הליך גישור (כי החוק מחייב לפחות חודשיים לפני שמתחילים מלחמה). והיא כמובן לא שיתפה פעולה ורצתה רק מלחמה, ולמרות שניסן הסכים לוותר, היא לא זזה מילימטר מרוח הקרב.
ובחלוף התקופה שהחוק מחייב, הגשנו 3 תביעות – הסדרי ראיה, מזונות ורכוש.
ואלמוג לקחה את ניסוח כתבי הטענות כמשימת חייה, עברה עשרות פעמים ודיקדקה על הפרטים.
בקדם המשפט כבר פגשנו ניסן אחר. נכנסה בו רוח קרב ולא היה שום קשר בין ניסן החומל, המוותר שפגשנו במו״מ לבין ניסן שהופיע בבית המשפט. כאילו אחז בו איזה דיבוק, אזלה סבלנותו לאובססיה של אלמוג כלפי הפרטים הקטנים והאינטימיים של הזוגיות החדשה שלו.
וכשהסתיים הדיון הטעון, הוא צרח עליה ביציאה מהאולם: ״צאי לי מהתחתונים מה לא ברור שאני לא רוצה אותך״. והיא צרחה עליו בחזרה: ״אני והילדים זו עסקת חבילה, איבדת אותי וגם את הילדים אני מבטיחה לך״.
ירדנו במעלית לכיוון החניון ופתאום אלמוג נפלה. הזמנתי מיד אמבולנס ונסענו ביחד לרמב״ם. במיון הסברתי לרופא שזו כנראה נפילת מתח שהיה לנו דיון בבית המשפט והיא מאוד התרגשה.
עשו לה צילום ואז סיטי ואז אמרו שהיא חייבת mri ואני לא הבנתי על מה המהומה, בסך הכל קצת התרגשות. אבל אז אמרו שכנראה זה קצת יותר מהתרגשות ומעדיפים להשאיר אותה פה לאשפוז.
אז חייגתי לעורכת הדין של ניסן וביקשתי ממנה את המספר של ניסן והתקשרתי אליו כדי לוודא שהוא דואג להוציא את הילדים מהמסגרות.
ולמחרת כבר קיבלתי הודעה שזה כנראה סרטן ממש אלים.
אלמוג התחילה טיפולים כימותרפיים, אבל במקביל דרשה להמשיך בכל הכוח את ההליך המשפטי. הצעתי שאולי נבקש להקפיא, עורכת הדין שלו אפילו הסכימה, אבל אלמוג התעקשה שניסן חייב לשלם על מה שעשה לה.
לדיון הבא אלמוג כבר הגיעה עם קרחת והשופטת הציעה להגיע לפשרה, לסגור את ענייני הרכוש ולפחות להתגרש. אבל אלמוג התעקשה שהיא רוצה את הכל ביחד ושהיא תצליח להוכיח שניסן הבריח כספים לטובת המאהבת ושהיא רוצה החזר מלא.
כשראיתי שמצבה מתדרדר, ביקשתי ממנה לבוא לחתום על צוואה. אבל היא צחקה ואמרה: מה את דואגת עוד טיפול אחד ואני אחרי, אין לחץ״.
ביקשתי שתחתום על משהו בכתב יד שיהיה כעת רק למקרה חירום והיא התעקשה שאחרי שהכל ייגמר היא תעשה משהו מסודר.
אבל יומיים אחר כך היא נפטרה.
וניסן לא רק שלא הפסיד, הוא הרוויח ובגדול. כי עכשיו הוא נחשב ליורש שלה, כי הם לא הספיקו להתגרש והיא לא הספיקה לחתום על צוואה. והוא מקבל לא רק את החצי שלו, אלא גם חצי מהחצי שלה. כלומר ניסן קיבל 75% מהרכוש המשותף.
אז מה למדנו מהסיפור של אלמוג וניסן אתם שואלים?
- למדנו שבשנייה שגמלה ההחלטה להתגרש – תעשו צוואה. כי אם לא תעשו אותה, הגרוש לעתיד יירש מחצית מהעיזבון שלכם. רק תזכרו שאם יש דירה שרשומה על שם שני בני הזוג, אז יש לכם רק מחצית מהדירה. כלומר בן הזוג מקבל את החצי שלו ואז גם חצי מהחצי שלכם. ואם הילדים קטינים אז הוא יהיה גם אחראי על החצי של הילדים.
- למדנו שסטרס, עלבון ונקמה הם שילוב הרסני שמביא על הגוף שלנו מחלות קשות ולעיתים אפילו מוות. הטעות של אלמוג הייתה, שהיא הייתה בטוחה שהכימותרפיה שהיא מקבלת, תחסוך ממנה את המאמץ והעבודה הפנימית. אבל זה כבר לא סוד שגוף ונפש אחד הם ולפני שאתם אוכלים בריא ועושים ספורט, תדאגו לנפש שלכם כי דיכאון, סטרס וחרדות עשויים להיות דשן להתפשטות של מחלות פיזיות רבות*
- ודבר אחרון – למדנו שהסוף לא תמיד טוב, אבל בסיפור של אלמוג הוא בהחלט יכול היה להיות גם התחלה חדשה.
אז נחתום בשיר שגיא בחר – כי הוא היה בהופעת האיחוד של שב״ק ס׳ וחזר כשהוא מזמזם שירים משנות ה-90.
״כל סוף הוא התחלה חדשה
העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה
אני לא במרוץ ולא במלחמה
הראש בעננים רגליים על האדמה.
הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא אפסיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם.״
*ד״ר דויד סרוואן-שריייבר, לא לסרטן, מודן, 2008.
