אתמול קיבלתי משלוח מפנק של עוגות קונדיטוריית "שמו" מלקוח שהפך ברבות השנים למשפחה.
משהו בהכרת התודה שהוא מביע בכל הזדמנות, גורם לי להרגיש ברת מזל על ההזדמנות להטביע חותם בחיים של אנשים.
הלקוח המקסים שלי, שלצורך הסיפור אכנה אותו אביב, הגיע אלי כשבידו כתב תביעה מטעם 4 אחיו הגדולים.
הם 5 בנים. אביב הקטן ביותר. בן זקונים שהיה מחובר להוריו וטיפל בהם במסירות מעוררת השראה. בכל הזדמנות אחיו (וגם נשותיהם) שיבחו את אביב על הדאגה להוריו.
לאחר שאבא של אביב נפטר במפתיע, אביב הציע שכל אחד מהאחים ילון עם האם לילה בשבוע והוא התחייב לשהות איתה בכל סוף שבוע.
האחים מיד הסכימו, אבל "הסידור" המעיק שדרש מהם להקריב עבור אימם לילה שלם בכל שבוע, לא החזיק הרבה זמן מעמד, ולאחר שאביב מצא את עצמו ישן בבית האם כל לילה, הוא החליט שיהיה יותר נוח אם היא תעבור להתגורר בביתו.
הוא הציב את זה כעובדה לאשתו ולילדים. לאחיו כמובן שהסידור הזה היה נוח. עכשיו אין שום צורך להקריב שום דבר, להיפך. אמא מטופלת במסירות על ידי האח הקטן ואשתו ויש אפילו מקום קבוע להתארח בשבתות וחגים.
15 שנים התגוררה האם אצל אביב בבית. מאז שנת 2003.
כל אותן שנים העזרה היחידה שקיבל אביב מאחיו הייתה "מחיאות כפיים סוערות" על הטיפול המסור באם. הם לא שכחו להריע גם ליעל, אשתו של אביב, על כך שנוהגת באימם ממש כמו בת, מכינה עבורה את המטעמים שהיא אוהבת, דואגת לצבוע לה את השיער כשמבצבץ לבן, מקלחת אותה, מתרוצצת איתה מרופא לרופא, דואגת שהיא לוקחת את הכדורים בזמן, ובכלל להצדיע ליעל על כך שהיא ככה דואגת לאמא שלהם.
אמא של אביב נפטרה בשנת 2018.
מיד בתום השבעה (הם אפילו לא חיכו ל-30) פנו ארבעת האחים לאביב ודרשו העתק מהצוואה ההדדית של ההורים.
אביב נתן להם את המקור בשמחה ובתוך זמן קצר היה בידיהם צו קיום צוואה מרשם הירושות.
מה שהם לא ידעו זה, שאמא שלהם הכירה לאביב תודה בכל 5 שנים. בשנת 2003 עם המעבר לדירת משפחתו של אביב, היא מכרה את דירת מגוריה ונתנה לאביב במתנה את כספי התמורה, בשנת 2008 העבירה האם לאביב במתנה את אחת מ-2 הדירות שהיו בבעלותה ובבעלות האב, ובשנת 2013 העבירה גם את הדירה השנייה.
כאשר פנו האחים לאביב ודרשו לחלק את נכסי העזבון, אביב עדכן אותם על המינוס הקטן בחשבון הבנק של אמא, על החוב שהשאירה במכולת השכונתית והקנס שטרם הספיק לשלם למד"א עבור פינוי של אמא לבית חולים באמצע הלילה, כאשר הם ישנו שנת ישרים.
הם תקפו ושאלו מה קורה עם 3 הנכסים. אביב שלח אותם לטאבו לברר בדבר הבעלות.
את התביעה הם הגישו בעילה של ביטול 3 הסכמי מתנה (אחד על תמורת דירת המגורים ועוד 2 על דירות ההשקעה).
בקדם המשפט דרשתי לדחות את התביעה בטענת התיישנות, לפחות ביחס לפעולות שבוצעו בשנת 2003 ובשנת 2008. (התיישנות על פי חוק – בחלוף 7 שנים). השופטת דחתה את בקשתי ודרשה לברר את התביעה.
אלו היו 3 שנים של דיוני הוכחות ארוכים. גרסאות סותרות, על פגם ברצונה של האם, על סחיטה, איומים, ניצול, על חוסר כשירות ועוד ועוד טענות שגרמו ל-4 הבנים להרגיש טוב עם העובדה שהם לא נקפו אצבע למען הטיפול באימם במשך 15 שנים, ולאחר מותה דרשו לבטל את רצונה. עוד לפני שגופתה התקררה.
ככל שהתקדם הליך ההוכחות בתיק של אביב ולקראת חקירת האחים על תצהירי עדותם הראשית, קראתי מאמר על ההבדל שבין אדם שמוכיר טובה לבין אדם כפוי טובה.
אדם עשה לך טובה, אין באמת סיבה שלא להודות לו. ובכל זאת מה גורם לאנשים לכפור בטובה שקיבלו?
פירוש חז"ל אומר: בטבעו של כל אדם ישנה תכונה אגואיסטית שמוזנת מעצמאות וחוסר תלות. כאשר עושים לאדם טובה, משהו מעצמאותו מתערער וגאוותו נפגעת. בפני אותו אדם מונחות 2 אפשרויות כדי לחזור ל"שיווי משקל" של עצמאות:
- להכיר בטובה, להודות, ואפילו להחזיר טובה (בדיוק כמו אמא של אביב שהרגישה צורך להחזיר לבנה טובה על הטיפול המסור בה במהלך השנים).
- לכפור בטובה, לא להכיר בה ולמצוא עילות מדוע בעצם בכלל לא גמלו לו (בדיוק כמו אחיו של אביב, שגאוותם נפגעה כאשר הביטו אחורנית על כל אותן 15 שנים בהן טיפל אביב במסירות באימם והם מחאו כפיים מהצד, ומצאו את המזור לתחושותם באמצעות הגשת תביעה).
תבחרו באפשרות הראשונה, גם השופטת בחרה בה.
