הוא הגיע אלי מלווה באחיו. שבור, מרוסק, ממש צל של עצמו.

רוצה לשתף אותי מה עובר עליך? שאלתי.

היא בגדה בו. התפרץ האח, הצמיחה לו קרניים.

הפניתי את מבטי לאלעד. תספר לי בדיוק מה קרה. קראתי הודעות שלה ושל המאהב. זו ממש מערכת יחסים בינה לבין המניאק ההוא.

רוצה להראות לי מה ראית? שאלתי בעדינות.

בבקשה. יש לי עשרות צילומי מסך של שיחות בניהם שגם שלחתי אליה, כדי שתדע בדיוק מה אני יודע. שלא תנסה ״לעדן״ את המציאות.

תראי את הזונה הזו, איך היא כותבת לו שהיא מתגעגעת אליו, איך היא משתפת אותו בחוויות שלה, במקום לשתף אותי.

"תאמין לי אלעד, אני אמרתי לך לעזוב אותה כבר מזמן". זרק האח לאוויר.

אחרי שסיימתי עם צילומי המסך, המשכתי קצת לגלול בצ'אט ביניהם וראיתי איך היא מתחננת אליו לא להיות פזיז, לא לפרק את המשפחה, לזכור את הטוב, את זה שיש להם ילדים שהם אוהבים. והוא השיב לה, אני אהבתי אותך כל כך והייתי נאמן לך, כשראיתי את כל החברים שלי בוגדים, אני הייתי מת לבגוד, אבל כיבדתי אותך.

הרמתי את מבטי ממסך הטלפון של אלעד, וביקשתי מהאח שימתין בחוץ, אם זה בסדר כמובן. האח עשה פרצוף ויצא מהחדר.

אם גם אתה היית בוגד בה, היה לך יותר קל להתמודד? הוא הופתע מהשאלה, לקח לו רגע להשיב: "את לא מבינה כמה הזדמנויות היו לי, אבל בחיים לא עשיתי את זה. פחדתי על המשפחה שלי. פחדתי עליה. אני אוהב אותה". נפלט לו. הייתה לו נימה של מישהו שפועל בניגוד לרצונו.

למה באת אלי? שאלתי בישירות. ״אני רוצה להתגרש מהזונה הזו״. מה זאת אומרת? היא הצמיחה לי קרניים. הוא דקלם את סיסמאות האח.

היא יודעת שאתה פה שאלתי. מה פתאום?! אני רוצה להגיש תביעה לבית הדין הרבני ולפרק לה את הצורה שם. אני רוצה להקדים אותה, שלא תלך לבית המשפט.

אני אהיה כנה איתך. אמרתי לו, אני על ההתמחות כשכירות חרב – ויתרתי, למרות שהציעו לי. אז אם בא לך מלחמות, אני יכולה להמליץ לך על כמה עורכי דין ממש טובים.

התחלתי לכתוב לו מספרי טלפון של עורכי דין גלדיאטורים שאני מכירה.

רגע, רגע, רגע, מה את מציעה? הוא תלה בי זוג עיניים אבודות. אני מציעה שתביא אותה לכאן.

מה??? הוא פלט צעקה. למה? כי אני רוצה להיות המגשרת שלכם.

הם הגיעו אלי ביחד למחרת. הבהרתי לה שאלעד היה אצלי אתמול ושיקפתי לה את כל מה שאני יודעת.

שאלתי אותה (בנוכחותו) אם היא רוצה להתגרש. היא השיבה בשלילה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותו מאוד ואת הילדים ושהקשר עם הבחור מהעבודה היה חברי, שאולי היה בניהם סקס כמה פעמים, אבל היא מעולם לא חשבה על לפרק את המשפחה עבורו.

ציירתי להם מאזניים, בכף אחת בית ו-3 ילדים, ובכף השנייה ציירתי פרפרים. שאלתי אותם מה גובר?

שניהם מיד הצביעו על הבית. ואני שומעת ששניכם מאוד אוהבים אחד את השנייה והמשפחה שלכם חשובה לכם. האם אתם חושבים שאפשרי להגיע לפתרון המשבר בדרך אחרת שהיא לא גירושין?!

קבענו פגישה נוספת לשבוע שלאחר מכן.

כשהם הלכו, חשבתי לעצמי שמוסד הנישואין זקוק לעדכון גרסה באופן בהול.

לא ייתכן שבשנת 2022 מוסד הנישואין והנורמה החברתית שמצופה ממנו במצבים מסוימים, נותרו עשרות שנים מאחור.

הרי ברור שאם לא אעדכן גרסה באיפון שלי אחת לכמה חודשים/שנים, הוא יתחיל להיתקע, ולהאט, ולא אוכל להתקין עליו אפליקציות ובסוף הוא גם יפסיק לעבוד.

לצד הרשתות החברתיות והגירויים שהן מביאות איתן, ההבנה שיש הבדל בין פנטזיה למציאות ,יש רובד אחד שנותר איתן ועמיד בפני האבולוציה החברתית – הצורך האנושי (קיומי ממש) בתא משפחתי שמהווה עבורנו ביטחון. זה משהו בסיסי (קדמוני לא מפותח).

מחקרים מוכיחים שמערכות יחסים משפחתיות הם גורם מספר אחד לאריכות ימים.

השאלה היא איך בכל זאת, זוגות מוכנים לוותר על המשפחה, הביטחון שלהם ושל ילדיהם, לטובת דרישה חברתית מחמירה, צורך פטריארכלי בשליטה ובלעדיות על בן או בת הזוג.

למה לא לוותר על הצורך הזה בבלעדיות? למה להתעלם מהצורך בתשוקה?

במסגרת החיפוש האינסופי אחר נוסחת הקסם לנישואי נצח (מתוך הבנה ברורה שהצלחה זו בחירה) ולאחר שליוויתי עשרות (אם לא מאות) זוגות לסידורי גט, אני מתחילה להבין אט אט שכמו שאין דרך אחת להתגרש, אין גם דרך אחת להישאר נשואים.

דרך חני ואלעד למדתי, שלאהבה, לנישואין ולמשפחה, פנים רבות. וברגע שהחברה כופה עלינו מונוגמיה, וברגע שמכריחים אישה לשכב עם בעלה (כי ככה "מקובל") לפחות פעמיים בשבוע, אז הלכה התשוקה וסביר להניח שעם בעלה היא לא תרצה לשכב, אבל עם הבחור בעבודה (אתו היא לא חייבת "כי ככה מקובל") אולי כן.

אלעד וחני לא חזרו אלי, וגם לא התגרשו. הם שיתפו אותי שהלכו לטיפול זוגי, והגיעו להסכמה של: "אל תשאל ואני לא אגיד". הם הסכימו שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב והזוגיות שלהם מדהימה, אבל לכל אחד מהם יש פנטזיות ותשוקות ושמותר גם משהו אחר. בסגנון של: "מה שהיה בווגאס נשאר בווגאס".

אבל שאלות רבות עולות מהסידור הזה שנבחר על ידי אלעד וחני, כי איך מונעים את "תאונות העבודה" הללו של ההתאהבויות החיצוניות? ואיך מתמודדים עם הקינאה? אלו שאלות קשות שתמיד צריך להכניס אותן לכף המאזניים ולשאול מה חשוב יותר?