כשדויד סיים לספר את הסיפור המשפחתי שלו, הדבר היחיד שחבשתי עליו הוא מתי אני אסיים את התיק שלו כדי שאוכל כבר לכתוב את הסיפור.
מסוג המקרים שפינטזתי לקבל לידיי במשך שנים.
דויד היה הבן הבכור של שלמה ורינה ואחיו הבכור של אורי. ההורים עלו מגרמניה באמצע המאה הקודמת.
רינה חלתה במחלת נפש מיד לאחר הילדה של אורי, ונכנסה ויצאה ממוסדות פסיכיאטריים כל החיים.
שלמה למעשה גידל את שני הבנים כמעט לבדו.
כל החיים חיינו בצימצום. האוכל תמיד היה מדוד והבגדים תמיד הועברו ממני לאורי. לחופשות מעולם לא נסענו, וגם במסעדות לא אכלנו.
הייתה תחושה של עוני.
בשנת 2015 אמא נפטרה, כנראה ממנת יתר של תרופות פסיכיאטריות.
המוות של אמא גרם להתדרדרות הדימנציה של אבא, והוא הפך עיוור לחלוטין. בתוך מספר חודשים אבא התחיל להתנהג באופן מוזר ביותר, אגרנות קיצונית, הזנחה ליכלוך חולני בבית. כאשר ניסיתי לדאוג לעזרה מהביטוח הלאומי אבא סרב בכל תוקף. "הם יגנבו לי את הכסף אני לא מכניס אף אחד אלי הבייתה".
אורי נרתם לסייע לאבא, ותמיד אמר לי אל תדאג אני דואג, אבל בכל פעם שבאלי הבית היה מוזנח ומטונף.
יום אחד הגעתי לאבא הבייתה וגיליתי שהצילינדר הוחלף. דפקתי בדלת בחוזקה, פחדתי שקרה לאבא משהו, בסופו של דבר אבא פתח את הדלת והחל לצרוח עלי, גנב, תעוף מפה, והזמין משטרה.
כעבור 3 חודשים אבא נפטר.
30 ימים בדיוק אחרי מותו קיבלתי מכתב מעו"ד שמודיע על קיומה של צוואה ולפיה אורי הוא היורש היחיד.
דויד הגיע אלי עם המכתב הזה. זה כל מה שהיה לו ביד. אבל הוא אמר לי שיש לו תחושת בטן לא טובה.
הגשתי מיד לרשם הירושה בקשה לעיון בתיק. וקיבלתי העתק הצוואה. זו הייתה צוואה נוטריונית שחתומה על ידי אבא 3 חודשים לפני שהוא מת.
עיון בצוואה גרם לי להחסיר פעימה, הייתי בטוחה שאני טועה, משהו בסיפור שלו לא הסתדר לי עם כמויות הנכסים שפורטו בצוואה של האב.
מליוני דולרים, חשבונות בנק, בארץ ובשוויץ, מגרשים בקליפורניה חשבון נייר ערך בבנק המרכזי בניו יורק, 3 מגרשים בזכרון יעקב, דירת המגורים בחיפה וכספת שמוערכת במיליון יורו.
קראתי את הצוואה פעמיים, חיברתי את הסיפור של דויד עם הצוואה.
כעבור 10 דקות של שתיקה אמרתי לדויד שאנחנו מגישים התנגדות.
באיזו עילה הוא שאל. אי כשירות ומעורבות בעריכת הצוואה.
בסוף המסמך נכתב: "אני מצהיר בזאת, כי קראתי את הצוואה וחתמתי עליה בפני עו"ד…"
ואם היה עיוור אז איך בדיוק הצליח לערוך צוואה כל כך מפורטת עם מספרים של כל כך הרבה נכסים וחשבונות בנק.
היה ברור שהבן אורי הוא זה שערך את הצוואה הזו.
כעבור יומיים הגשתי התנגדות לצוואה בפני בית המשפט.
בקדם המשפט מונה מומחה מטעם בית המשפט לחוות את הדעת בדבר כשרותו המשפטית של אבא לערוך צוואה, קיבלנו צו גורף להסרת חיסיון רפואי וסוציאלי וכנגד כל הסיכויים השופט זרם עם בקשתי לאיכון סלולרי של הבן ועורך הדין במועד ערכית הצוואה.
המסמכים הרפואיים תיארו את האמת, במועד עריכת הצוואה אבא היה עיוור בשתי העיניים, חולה דימציה מתקדמת המלווה במחשבות שווא, היה בהשפעת כדורים קשים.
דו"ח האיכון הסלולרי של אותו יום חתימת הצוואה, איתר את המספרים של הבן ועורך הדין, בסביבת אותה אנטנה ובאיזור משרדו של עורך הדין.
כעבור 6 חודשים הונחה בפני בית המשפט חוות דעתו של המומחה, שקבעה כי המנוח היה שרוי במצב פסיכוטי המלווה במחשבות שווא אשר שלל את כשירותו לחתום על צוואה.
על דוכן העדים עימתתי את אורי עם כל המידע שאספנו ובאמצעות שאלות יסודיות שהכנתי, הוא בעצמו סיפר את סיפור עריכת צוואת המיליונים של האב. בסופה של החקירה אמרתי לו שאתה לא יכול להיות שקרן מוצלח בלי זיכרון טוב. ולך אורי, אין זיכרון מי יודע מה.
השבוע, כעבור שנתיים ניתן פסק דין בן 38 עמודים, שמתאר את השתלשלות העניינים, הראיות שהושגו על ידי צווי גילוי המסמכים, דרך הפעולה של הבן אורי האופן שבו הוא תיכנן צעד אחר צעד את עריכת הצוואה והחתמתה על ידי אביו המנוח. איך ניצל את חולשתו ושתף את מוחו כנגד דויד עד שלבסוף נפטר גם הוא ממנת יתר של תרופות.
ביום שקיבלנו את פסק הדין דויד הגיע אלי למשרד בפנים עצובות ואמר לי: לא רציתי לנצח. לא רציתי לגלות שאחי בגד בי ככה.
וזה הזכיר לי את המשפט שאבא שלי אמר לי בגיל 15 כשגילה ששיקרתי לו:
אני לא מוטרד כי שיקרת לי, אני כועס, כי מעכשיו והלאה לא אוכל עוד להאמין לך.
