היא הגיעה אלי במטרה לערוך צוואה. אישה דתיה, לבושה בצניעות וחובשת כיסוי ראש.

"אני רוצה לערוך צוואה, אבל לא צוואה רגילה – צוואה עם נשמה".

נדרכתי והתרגשתי בו זמנית. אין דבר שאני אוהבת יותר מלחשוב מחוץ לקופסא.

אבל לנשמה הפצועה שלה לא ציפיתי.

חני בת 80, יש לה מורשת של ילדים, נכדים ונינים. היא עדיין לא בשלב שבו היא תלויה במישהו ובכל מקרה היא הבהירה: אני לא אהיה תלויה באף אחד, בעלי ואני התנהלנו בתבונה כלכלית כל חיינו והבטחנו לעצמנו הכנסה פאסיבית של עשרות אלפי שקלים בחודש.

וחוץ מזה, את בטח יודעת: "אמא אחת יכולה לגדל 10 ילדים, אבל 10 ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת".

הרי אמא שמגדלת 10 ילדים "עובדת" בלהיות אמא. כשילד נדרש לגדל את אימו הוא עובד, מגדל את ילדיו, ונדרש לגדל במקביל גם את אימו.

זו נקודת המוצא של האישה החכמה הזו.

עליתי ממרוקו בגיל 10 בשנות ה-50. כל הילדים שיחקו ברחבה המשותפת במעברה, אני נאלצתי לצאת לפרנס את הוריי החולים. מהר מאוד הגעתי לזנות (כסף קל יחסית והרבה). במשך שנים ברחתי מהבית בלילות כדי לספק שירותי מין תמורת כסף לספנים בנמל חיפה.

בגיל 19 במקרה (או שלא במקרה) עבר בסמטה בה קיבלתי את לקוחותיי, חבר של אבא שלי, תחילה הוא שאל למחיר אותו אני גובה ואז הוא זיהה אותי. הוא הסיע אותי אליו הביתה, התקלחתי, אכלתי ובבוקר הוא לקח אותי לפנימייה. בדיעבד הלילה הזה שינה את חי, כי שם התאהבתי במדריך שלי ואתו גם התחתנתי והקמתי את משפחתי.

אף אחד בעולם לא ידע על אותן 7 שנים שבין גיל 12 לגיל 19, בהן מכרתי את גופי ואת נשמתי לספנים – תמורת אוכל. אנסו אותי, הכו אותי, סחרו בי, צילקו את הנפש שלי.  

נצרתי את התקופה הזו עמוק עמוק בליבי ומעולם לא שיתפתי אף אדם. מלבדך. את הראשונה. בתקופות מסוימות בחיים ומבלי ששמתי לב שכחתי שזה קרה.

בשלב הזה עדיין לא הבנתי מה הקשר בין הילדות הקשה לבין צוואה.

ואז היא הוציאה יומן ישן ובלוי. הדפים בו כמעט מתפוררים. על היומן הזה שמרתי מכל משמר, היא הזהירה כאשר התחלתי לדפדף בין העמודים. אף אחד מעולם לא קרא בו. זה היה הכותל שלי. ביומן הזה בכיתי, חוויתי, שיתפתי יום אחרי יום את ההקרבה שהקרבתי כדי לקנות תרופות ואוכל למשפחתי.

דקות ארוכות, דפדפתי בין רסיסי זיכרונותיה של חני, זיכרונות בני 60 שנה. ילדה/נערה שמתארת (או ליתר דיוק מספרת) איך הגוף הילדותי שלה הפך למשך שנים ארוכות לחפץ. שלל תיאורים אינטימיים, אכזריים. איך מתוך רצון לשרוד, התמסרה הילדה הקטנה הזו לילה לילה, למעשי אונס איומים.

התיאורים היו קשים, מצמררים וירדו לפרטי פרטים. ברגעים מסוימים הייתי שם איתה כאשר חדרו אליה בזה אחר זה קבוצת ספנים יווניים. הרחתי איתה את ריח הזיעה והזרע.

אחרי דקות ארוכות של קריאה, הבטתי בה ואז היא אמרה לי: הצוואה שלי היא הנצחת הסיפור שלי לאחר מותי.

2 הוראות לצוואתי: הראשונה – להפוך את היומן שלי לספר ולהוציאו לאור. השנייה – לפתוח קרן ובאמצעותה להקים מקלט לנערות בסיכון.

אבל מה עם הילדים והנכדים שלך. שאלתי. הילדים והנכדים שלי יקבלו ביד חמה (בעודי בחיים) ולא ביד קרה (לאחר מותי) ובהתאם למידת הטיפול בי.

ככל שיטפלו ביותר מסירות, כך יקבלו יותר. ככל שיבקרו ויטפלו פחות, כך בית המחסה יהיה מפואר יותר.

נשמתי נשימה עמוקה והבטחתי לה שזה מה שיהיה לאחר מותה.

אם הייתה הגדרה במילון ל״צוואה עם נשמה״ – צוואתה של חני הייתה הדוגמא.

לפני חודש ימים פנו אלי ילדיה והודיעו לי שחני נפטרה, זימנתי אותם למשרדי וחשפתי בפניהם את היומן ואת צוואת אימם.

7 ילדים היו לחני, עשרות נכדים ונינים, חתנים וכלות ואף אחד בעולם (חוץ מאותו חבר של אבא) לא ידע שבמשך 7 שנים היא החליפה כסף תמורת צלקות.

הם קראו את צוואתה של אימם, צוואה שחלקה הראשון הוא סיפור וחלקה השני הוא רשימת הוראות קפדנית ומפורטת שמתארת הגשמת חלומות עם נשמה.

הדבר שחששתי ממנו יותר מהכל (כבר במהלך עריכת הצוואה) הוא התנגדות של ילדיה לצוואה, שהרי הצוואה הזו מדירה אותם לחלוטין מנכסי העיזבון של הוריהם.

שעות לפני הפגישה התהפכה לי הבטן, חני הפקידה בידיי את המשימה לבשר לילדיה שתי בשורות מטלטלות – הראשונה היא סיפור חייה המצמרר והשנייה (ואולי המטלטלת יותר) שאימם השקיעה את כל הרכוש שצברו הוריהם לטובת נשמתה הפצועה.

7 ילדים, 7 משפחות, מורשת אחת – הביטו בי ב-14 עיניים ושאלו – מתי מתחילים?!