אשר הגיע אלי עם צוואה ביד. בצוואה היה כתוב שאחיו הקטן ישראל מקבל 80% מהרכוש של אביו (וברוך השם יש רכוש) ואת ה-20% יקבל אשר שלנו.
אשר הגיע ״במוד״ מלחמה. ״מוד״ של ״אין לי מה להפסיד״.
עברתי על הצוואה, היה שם פירוט ארוך של כל הנכסים של האב. אבא שידע בדיוק מה הוא עושה וצבר הון גדול. עד כדי כך גדול, שאני במקום אשר מסתפקת גם ב-20%.
אבל מעבר לחוכמה של האב, הוא גם היה נחוש ולא פראייר בכלל, ובסוף הצוואה חיכה לנו סעיף שמסכל כל אפשרות להמרות את פיו של האב – תניית סילוקין.
מדובר בהוראה בצוואה שקובעת שבמידה ואשר יתנגד לצוואה בבית המשפט, הוא יאבד גם את ה-20% שקיבל. קראתי את הצוואה וקשה היה לפספס את אכזבתו של האב מבנו הבכור. זה היה ברור שאבא השתמש בצוואה כדי לסגור חשבונות עם הבן המרדן.
הרמתי את העיניים חזרה לאשר ואמרתי לו שהוא בבעיה. שזה הימור שאני לא הייתי לוקחת. אני הייתי מסתפקת ב-20% שיש לי ביד ולא מסכנת אותם בשביל ה-30% שעל העץ ושהמצב המשפטי גם כנראה ישאירם על העץ ויוסיף להם את ה-20% שלו (העץ הוא ישראל אחיו כמובן). אבל אשר אמר לי, אני מרגיש שרימו אותי, שהונו אותי ועשו מאחורי גבי ושאין לי בעיה שתמות נפשי עם פלישתים.
היה לי ברור שאין פה שום שיקול רציונלי, שהרי ברור ש-20 גדול מאפס. אבל את אשר זה לא עניין, הוא רק רצה לסגור חשבון.
ואז הפעלתי עליו את הכלי הכי שימושי בחדר הגישור – אשר תגיד, למה אבא שלך הוריש לישראל יותר?
הוא פלט מיד: כי ישראל תפס אותו בצוואר והכריח אותו.
אשר תגיד, מה אבא שלך עשה בחיים, איך צבר את כל ההון שלו. הוא היה איש חזק חכם ותחמן. וידע לעשות עסקים.
ממה אבא נפטר. שאלתי. הוא היה חולה לקראת הסוף. אבל את הצוואה הוא כתב 7 שנים לפני הסוף. הקשיתי עליו.
ואתה חושב שמישהו היה יכול להשפיע על האבא החכם והתחמן שלך? פתאום אשר הבין את המלכודת שטמנתי לו.
הוא התעצבן, יצא לעשן סיגריה. יצאתי אתו. תגיד אשר, למה אבא שלך נתן יותר לישראל? הרי לא באמת ניתן היה להשפיע על אבא. אשר התחיל לבכות (עם דמעות ממש). מה את רוצה שאני אגיד לך, שלא טיפלתי בו, ששנאתי אותו, שהוא כל החיים אמר לי שאני אפס ושלא יצא ממני כלום, שאני צריך ללמוד מישראל להיות חרוץ.
ובאמת לא טיפלת בו אשר? אחרי שהוא ואמא שלי התגרשו, כבר לא היה לי למה לבוא אליו, הוא כל הזמן הקטין אותי. אז ניתקתי איתו קשר, ובכל פעם שהוא ניסה לחדש את הקשר, סירבתי, אפילו על הילדים שלי אסרתי לדבר איתו.
וככה הוא היה אליך כל כך נחמד בצוואה ולמרות כל זה הוא נתן לך 20% מההון שלו.
לקח לאשר רגע להבין, ואז הוא אמר לי, את שוב עושה ממני צחוק, את יודעת כמה שווה ה-30% אקסטרה שישראל קיבל על חשבוני? לא. השבתי, אבל אני יודעת כמה שווים ה-20% שלך. אני למדתי בחיים שלי, להסתכל רק בדשא שלי. ואם הוא חום, אז זה בוודאי לא אשמתו של השכן.
אז מה את אומרת לי בעצם. אני אומרת שאני רוצה להכיר את ישראל. ואז שוב הוא שילב ידיים לחזה ואמר: ״על גופתי המתה״.
אמרתי לו שאני אסכים להגיש התנגדות לצוואה בתנאי שאני אפגוש את ישראל.
אשר הסכים.
למחרת הם הגיעו אלי שניהם.
שיתפתי את ישראל שאני עורכת דין שמתעסקת בין היתר בסכסוכי יורשים, ושאשר פנה אלי כדי שאגיש התנגדות לצוואת האב.
ישראל אמר שאבא היה מספיק חכם והוא גם ידע שאשר לא ישלים עם זה שקיבלתי יותר, אז הוא הבטיח זאת באמצעות תניית סילוקין.
הסברתי לישראל, שנכון להיום, בית המשפט העליון קובע, שתניית סילוקין לא גוברת על זכותו של אשר לפנות לבית המשפט. ושבמקרים מסוימים, תניית הסילוקין עלולה להתבטל.
הסתייגתי ואמרתי, שבתי המשפט נוטים לכבד את רצון המת, אבל לא בכל מחיר ובוודאי לא במחיר של לפגוע בזכותו של אדם לקבל את יומו בבית המשפט.
הוספתי ואמרתי שיכול מאוד להיות שבמקרה שלנו בית המשפט יזרוק אותנו מכל המדרגות מכמה סיבות:
- אשר באמת היה חרא של בן ולא רק שהוא לא טיפל באבא הקשיש, אלא גם אסר כל הנכדים לבקר אותו.
- בית המשפט מכבד רצון של מתים ומתוך הצוואה עולה שהרצון של אבא היה שאתה תקבל 30% יותר מאשר, וגם שלא תריבו בבית המשפט.
ואז שאלתי אותו: למה אבא נתן לך יותר? והוא מיד השיב, כי הוא כעס על אשר. ולמה הוא כעס. שאלתי. הוא לא טיפל בו והרחיק את הנכדים.
יש לך רעיון למה אשר כעס על אבא. אין לי מושג, תשאלי אותו, הינה הוא כאן לידך. אבל אני שואלת אותך. אשר תמיד הסתכל רק על עצמו, לא עניין אותו אף אחד.
אבל כעס זה בכל זאת רגש. אז כנראה שאם הוא כעס על אבא, הוא גם הרגיש משהו.
אשר כל הזמן אכזב את אבא, לא משנה מה אבא נתן לו – אשר נכשל.
ואתה ישראל. אני הייתי יד ימינו של אבא, גם לך אבא נתן? שאלתי. ברור. הוא ענה. ואתה לא נכשלת. אני עשיתי כל מה שאבא אמר לי.
אני קצת מתבאסת בשביל אשר. אמרתי. חיים לא משהו להרגיש תחושת כישלון מתמדת. תחושה שאתה אפס לא שווה כלום, עד כדי שאבא שלך חושב ככה.
ואפילו בצוואה, כשאתה מצפה שלפחות שם, תרגיש אהוב, אז גם שם אתה מגלה שנכשלת.
ישראל, נשם עמוק, אז מה את רוצה עכשיו? הוא התפרץ. מה אתה רוצה? שאלתי. אני לא יודע מה אני רוצה, מה שבטוח זה שאני לא רוצה לריב עם אשר.
אתה חושב שמגיע לך יותר מהעיזבון של אבא. שאלתי אותו. אני טיפלתי בו, אני הייתי איתו, ברור שמגיע לי יותר. כמה יותר? 10% יותר 20% יותר?
זו הייתה שיחה מרגשת, היה בה הכל מהכל. התפרצויות של כעס, וכאב, ובעיקר תחושת פספוס על כל כך הרבה שנים של ניתוק.
הם הגיעו אלי עוד פעמיים ובסוף חתמנו על הסכם בין יורשים הסכם שקובע שישראל מקבל 60%, אשר מקבל 20% ושני ילדיו של אשר מקבלים עוד 10% כל אחד.
ובא לציון גואל.
