זה היה ה-1.7.19 היום הראשון של החופש הגדול. בילינו אחה״צ שמח בבריכה המתנפחת במרפסת.

הייתי אז בראשיתו של היריון שני. שבועות מרגשים של היריון אחרי טיפולים ממושכים.

זה היה בערך ב-20:00, גיא נכנס הביתה והמבט שלו אמר ״מוות״. זה היה לי ברור שמישהו מת, רק לא ידעתי מי.

״אבא שלך נהרג״, המילים כאילו נפלטו לו מהפה. הבחנתי בהקלה שהוא חש. אבל אני, אני הרגשתי שהשמים נפלו עלי.

דקות ארוכות של הלם. לא באמת עיכלתי, ניסיתי להבין איך ממלאים את חלל הביטחון וההגנה שרק אבא יכול לספק.

באותן דקות אפלות נזכרתי בנסיעה משותפת שהייתה לנו. כשחלפנו על פני בית הקברות העצום שתופס את אחד האזורים הכי יפים בחיפה, אבא אמר לי: ״תזכרי מה אני אומר לך, אני לא רוצה לבזבז נדל״ן בארץ שלי, אני רוצה להישרף״.

הרמתי את עצמי בכוח מהשטיח וחייגתי לדורי, עורך הדין שאבא פנה אליו כדי לערוך צוואה. ״אבא שלי מת״ – אמרתי את זה בקול רם בפעם הראשונה.

ואז הוא אמר לי, כאילו קרא את מחשבותיי, כאילו ידע שהתקשרתי כדי לקבל אישור – ״תשרפי אותו, זה מה שהוא ביקש, אל תמצמצי, אל תחשבי פעמיים. תכבדי את רצונו״.

וכשהתחלתי להבין שזה מה שאני הולכת לעשות, הרגשתי כעס עצום. איך הוא העז לעשות לי את זה. להשאיר אותי ככה בלי קבר לבכות עליו.

ומאותו רגע כל מה ששמעתי מסביבי היה: ״איך את מסוגלת לעשות דבר כזה, לשרוף ככה את הנשמה שלו, הוא בטח התחרט, הוא לא באמת התכוון, הוא התקרב לדת קצת לפני שהוא מת, תחשבי על האחים שלך״.

בלילה שלפני השריפה, תת המודע שלי עשה לי מבחן נאמנויות והביא לי את אבא כדי להגיד לי ״אל תשרפי אותי״. זה היה כל כך אמתי.

קמתי מבועתת, שיתפתי את האחים שלי בחלום, והם אמרו לי: ״זהר את מחליטה ומה שתחליטי נכבד, את שמעת אותו אומר לך את רצונו״.

פתאום לא הייתי בטוחה, חיפשתי תירוצים, התקשרתי שוב לדורי, התקשרתי לפסיכולוג שלי, שניהם אמרו לי: זה לא אבא שהופיע בחלום, זו הבת שלו, שלא רוצה לשרוף אותו ומתקשה לקיים את בקשתו.

דורי היה נחוש וזכר במדויק את הפגישה עם אבא. הוא שלח לי את הקטע בצוואה. הקטע שהוכתב מילה במילה על ידי אבא שלי.

פתאום הרגשתי הקלה. כאילו לא אני קיבלתי את ההחלטה. אין סימני שאלה יותר. אין לי שום זכות לפעול בניגוד לרצונו של אבא.

עם כל הכבוד לרצון שלי, לצורך האגואיסטי הזה לעשות לו קבר מכובד ולחרוט עליו משפט מפוצץ, אבא שלי רצה אחרת.

אז פיזרנו את האפר שלו בים. לא לפני שיצרתי קשר עם כל בתי הספר לרפואה בארץ (כדי לתרום את גופתו למדע) הגעתי עד המנהל הבכיר של אבו כביר. התחננתי בפניו שיסייע לי להגשים את רצונו של אבא.

בטכניון ובאונברסיטה העברית, הסבירו לי ברגישות שלצערם הם לא מקבלים גופות של יהודים ולצורכי מדע הם מייבאים גופות של גויים.

מאותו יום על המזח בעתלית, אנחנו נפגשים כולנו בכל 1.7  ברצועת החוף הקסומה שבה מילנו אחר רצונו. מעלים זיכרונות, מספרים סיפורים, שרים את השירים שהוא אהב, מסתכלים על תמונות ורואים סרטונים, צוחקים, בוכים, כואבים, אבל בעיקר שלמים על ההחלטה שלקחנו, חרף הלחצים האדירים שהופעלו עלינו.

מאז אותם ימים סוערים שבהם הרגשתי בכל רגע כמו שומרת הסף, כאילו אני צריכה לגייס כוחות נפש כדי להגן בגופי ממש על רצונו של אבא, מאז פתאום עריכת צוואה והוראות קבורה  הפכו עבורי לשירות ראשון במעלה שאני נותנת ללקוחות שלי.

אני יושבת איתם שעות ארוכות, חוקרת לעומק, שואלת שאלות אינטימיות ובעדינות ורגישות מנסחת ביחד איתם את הרצון האחרון שלהם.

וכשפונים אלי כדי לקיים צוואה, אני קנאית לדרישות של כל אחד ואחת מאותם אנשים שהתמסרו אל מאווייהם והקדישו זמן כדי להבטיח שהם יתקיימו.

תהיו קנאים למילוי הרצונות של היקרים לכם.

מספר שעות לאחר השריפה קיבלנו קופסא. אדם. חיים שלמים. משפחה. כולם מתרכזים ב-3 קילוגרמים של אפר. כי מאפר הגעת ולאפר תשוב – וזה לא משנה באיזו דרך.