מאז שאני זוכרת את עצמי מה שהניע אותי הוא הרצון להיות צודקת. הרצון הזה נטע בי את הכוח להילחם עבור המטרות שלי. עם הגיעי לבגרות וקבלת חברותי ללשכת עורכי הדין, הבנתי שיש הבדל תהומי בין צדק לבין דין. והיושב בדין מחויב לפסוק על פי הדין ולא על פי הצדק.
לעיתים, כאשר אני מייצגת בתיקים מסוימים, אני חשה תחושה של חוסר צדק, אשר ניתנת בחסות החוק. התחושה הזו מאיימת, מטלטלת וממש שומטת את הקרקע תחת רגליי. מתיק לתיק וברבות השנים, סיגלתי לעצמי דרכים להקהות את הרצון להיות צודקת ולהתמקד במטרה להוכיח לשופט (שהוא "בתוך עמו יושב"), שלעיתים פסיקה על פי הדין היא לאו דווקא פסיקה צודקת. יש לסטות מנורמות חסרות פשרה ולהבין שכל תיק בענייני משפחה הוא מפעל חיים, שהשחקנים בו יישארו בני משפחה גם לאחר פסק הדין.
אם בוחנים היטב את סמל הצדק הנצחי – המאזניים. מבינים שהן אינן מסמלות פשרה. אין וויתור במאזני הצדק. להיפך – המאזנים אינן מסמלות "או או", הן דווקא מסמלות את "האיזון האמיתי". קרי, כל צד צודק במידה שווה.
הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הפער בין דין לבין צדק, היא העובדה שבמשך שנים בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים חויבו, על פי דין, להשית את חיוב מזונות הילדים במלואו על האב בלבד. פסק הדין של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 קבע בהרכב מורחב של 7 שופטים, כי תקנות הרבנות הראשית לפיהן חיוב במזונות ילדים על האב בלבד, אינו צודק ומהווה אפליה. לפיכך שונתה הפרשנות ונפסק ביום 19.07.17, כי חיוב מזונות ילדים בגילאים 6-15 יחול על שני ההורים באופן שיווני.
אתן דוגמא – הגיע למשרדי גבר, אב ל-3 ילדים שהכנסתיו והכנסותיה החודשיות של גרושתו שוות ועומדות על סך של 10,000 ₪ בחודש לכל אחד. זמני השהות של הילדים עם שני ההורים שווים – קרי כל אחד מההורים מבלה עם הילדים 15 ימים בכל חודש.

האב משלם לידי גרושתו סך של 4,000 ₪ בכל חודש עבור מזונות ילדיו, על פי פסק דין שניתן בשנת 2014. חשבון פשוט מוביל אותנו לתוצאה בלתי צודקת ולפיה האב "מתחיל" את החודש ב-6,000 ₪ (לאחר תשלום מזונות) והאם "מתחילה" את החודש ב-14,000 ₪ (לאחר קבלת מזונות).
על פניו, אם ההלכה שונתה, יהיה זה צודק ואף מתבקש לבטל את חיוב המזונות שנושא האב עבור ילדיו בני ה-8,10,15 .
כאשר הגשנו תביעה לביטול המזונות בשל חוסר הצדק שנוצר עם שינוי ההלכה, קבע בית המשפט כי זה לא יהיה צודק להפחית ללקוח שלי ולא להפחית לכולם.
למעשה, שני הצדדים צודקים במידה מסוימת. צדק הלקוח שלי שעה שהרגיש שנעשה לו עוול כאשר הוא ממשיך לשלם מזונות לידי אשתו בשעה ששונתה ההלכה, רק מהסיבה שפסק דינו ניתן לפני שינויה. וצדק בית המשפט שעה שהכריע, כי משיקולי מדיניות, עיקרון היציבות, מניעת הצפת המערכת, יש לדחות את התביעה.
תיקים מהסוג הזה גורמים לי לשוב לאותה עמדה מבוצרת של ילדה קטנה, המבקשת להיות צודקת ולהילחם עבור הלקוח בחירוף נפש ולא להיכנע לשיקולי יעילות תבוסתניים.
לסיום אביע תודה והערכה לכבוד השופט ניצן סילמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות, שסבר שבנסיבות מסוימות, כאשר חוסר הצדק זועק לשמיים, ראוי יהיה לרדוף אחר הצדק ולא להיכנע לדין, גם במחיר של הצפת בתי המשפט בתביעות ובירורן.

לסיום מצאתי לנכון לצטט משפט של סטיבן הוקינג: "שמתי לב שגם אנשים שטוענים שהכל נקבע מראש ואין שום דבר שניתן לעשות כדי לשנות את זה, מסתכלים לפני שהם חוצים את הכביש."
אם נשב בחיבוק ידיים ונניח לחוסר השוויון שנפער בין אבות שנפסקו להם מזונות לפני בע"מ 919/15 לאלו שאחריו, שום דבר לא ישתנה. אבל אם נפעל כדי להוציא את הצדק לאור, יכול מאוד להיות שהשופט ימלא אחר חובתו המוסרית לרדוף אחר הצדק!