בשבוע שעבר פנה אלי עוקב באינסטגרם ושאל אם זו תהיה חוצפה "להזמין" נושא.

השבתי בחיוב בשמחה. הנושא שהוזמן הוא פוליאמוריה (מערכת יחסים רומנטית עם יותר משני אנשים בו זמנית).

לא הכרתי את הביטוי הזה לפני שפגשתי את יורם. גבר בן 75, איש עסקים עתיר נכסים, שפנה אלי כדי לערוך ולחתום על צוואה.

על פניו נשמע כמו משימה פשוטה. אבל יורם הזהיר מראש שזו הולכת להיות "משימה בלתי אפשרית".

למחרת קיבלתי במייל טבלה עם 2 עמודות. עמודה אחת יורשים, עמודה שנייה נכסים.

תחת עמודת היורשים היו שני ראשים. ראש אחד לנסטיה וראש אחד לחני.

לקח לי כמה שניות, כדי להבין שיש ליורם שתי נשים ו-5 ילדים סך הכל.

מה שלא תיארתי לעצמי זה שמול נסטיה (האישה הראשונה) יש לו הסכם ממון ומול חני (האישה השנייה) יש לו הסכם לחיים משותפים. כלומר – נסטיה היא אשתו וחני היא הידועה הציבור.

נסטיה יודעת על חני ולהיפך. גם האחים יודעים היטב אחד על השני, ומלבד תקלות קטנות, האוניה הזו מפליגה "חלק" כבר 20 שנים רצופות.

"עכשיו אני רוצה שגם המוות שלי יעבור חלק" הוא הבהיר לי.

עריכת צוואתו של יורם הוכיחה לי שוב, בפעם המי יודע כמה, שהמשפט "המציאות עולה על כל דימיון" הומצא במיוחד עבור המקצוע שלי.

חרף הסיטואציה ההזויה, ההוראות של יורם היו מאוזנות. הבן הבכור מהזוגיות עם נסטיה יהיה מנהל נכסי העזבון בארץ. הבן הבכור מהיחסים עם חני יהיה מנהל נכסי העזבון בחו"ל.

שתי הנשים קיבלו את זכויות הבעלות בדירות המגורים בהן הן התגוררו.

יורם חתם את הצוואה בהוראה: "אני מבקש להיקבר בטקס קבורה יהודי, בבית הקברות ביישוב ילדותי, אני מבקש להיטמן בחלקה האמצעית. בבוא העת ולאחר 120 של נשותיי, אני מבקש שנסטיה תוטמן משמאלי וחני תוטמן מימיני.

שנה לאחר מכן יורם הלך לעולמו מהתקף לב. אלי, בנו הבכור, פנה למשרדי וביקש העתק מצוואתו. הוא הגיע מלווה בנסטיה וחני. האחת מתוקתקת, מאופרת, לבושה בקפידה וצועדת על עקבים גבוהים. השנייה טבעית יותר, לבושה בשמלת Maxi  פרחונית ונועלת "טבע נאות".

ציפיתי לפגוש שתי נשים שלא מחבבת אחת את השנייה (בלשון המעטה). אבל הן הגיעו ביחד והיתה בניהן הרמוניה ראויה להערצה. מתוך סקרנות שאלתי אותן איך זה עבד? הן הסבירו בשימחה שכל אחת מהן הייתה עבור יורם עולם ומלואו. שהוא נהג בהן בכבוד ואיכפתיות ומעולם לא חטא באפליה ובתחושת קיפוח כלפי אחד הילדים.

אפילו בביטוח החיים יורם רשם את שמותיהן של נסטיה וחני כמוטבות בחלקים שווים. הבעיה הייתה עם קרן הפנסיה השמנה שלו. כאשר פנינו לחברת הביטוח נודע לנו, שיורם לא עידכן שמה של אף אחת מהן כמוטבת ולכן נסטיה (אישתו הרשמית) היא זו שזכאית על פי חוק.

הן ביקשו ממני לפעול כדי להגדיר אותן גם בקרן הפנסיה בחלקים שווים.

כאשר ביררתי מה קובעת הפסיקה ביחס למחלוקת בין הידועה בציבור לבין האישה החוקית, נוכחתי להבין כי בתי המשפט לא מסתכלים ב"נייר" או במה שאין בו, אלא מבררים את מערכות היחסים לגופו של עניין.

העניין כאן הוא ששתי הנשים זכאיות. כך לפי דעתי. פניתי לחברת הביטוח והצגתי בפניה את הצוואה, את הסכם הממון ואת ההסכם לחיים משותפים. הם נרתמו לעזרתי והסכימו לעדכן את שתי הנשים בחלקים שווים, בתנאי שנקבל על כך פסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה.

פנינו בצוותא לבית המשפט ולשמחת כולנו גם בית המשפט הסכים להכיר במשפחה הפולימרית החביבה הזו.

אין דרך מדויקת יותר לחתום סיפור שכזה מאשר עם שירו של שלום חנוך:

צרות טובות

מילים: שמרית אור
לחן: שלום חנוך

"בעירי היו שתי עלמות
שתי עלמות יפות ותאומות.
הן היו תמיד כל כך דומות,
כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,
זאת שלי היתה וזאת שלי,
ככה באו לי צרות טובות
שתים הן ולא יודעות
זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים
כדי לראות בזרוח החמה
ואת השניה ליערים
לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר
ואיך הליל הולך ומתקצר,
והמלאכים רומזים לי כבר –
מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…"