זה לא סוד שהלקוחות שמגיעים אלי, לרוב מצויים במשבר הכי משמעותי בחיים שלהם.
לא משנה אם הלקוח הוא זה שיזם את הפרידה או הצד השני. להתגרש זה משבר.
ברור לי שבשלב הזה, כאשר אני אומרת ללקוח שלי "תאמין בטוב יהיה טוב", אזנים להם אבל לא ישמעו. שכן גם האופטימיים הגדולים ביותר, מרגישים שעולמם חרב עליהם.
אבל למילים (וגם למחשבות) שמהדהדות לנו בראש, יש כוחות עוצמתיים. עוצמה שיכולה ליצור מציאות טובה ובאותה המידה להחריב. כשאנחנו חושבים שלילי ומדמיינים שלילי, אנחנו מייצרים מציאות שלילית. וכשאני אומרת מציאות, במקרה שלי (או של הלקוח שלי) אני מתכוונת למציאות משפטית שיש לה השלכות הרות גורל.

שרון היה טיפוס שלילי (בלשון המעטה). כאדם אופטימי שרואה את הטוב גם בסיטואציות הכי קשות בחיים, היה לי קשה על אחת כמה וכמה להכיל את הגישה שלו. הוא הגיע אלי לשיחת ייעוץ, לאחר שעזב את עורכת הדין הקודמת שלו ולאחר שזו עשתה את כל הטעויות האסטרטגיות האפשריות שניתן לעשות בתיק גירושין. מבחינת ערכאה, מבחינת תיזמון ובאופן כללי – כל מילה שכתבה בכתב התביעה להפחתת מזונות בשל שינוי נסיבות שהוגשה לבית הדין הרבני (מיד לאחר שבתי הדין הרבניים הצהירו שהם לא מתכוונים להכיל את הלכת 919/15) הייתה שגויה מיסודה.
אבל הבטחתי לו שאעשה כל שביכולתי כדי לתקן את המצב, ובאמת בתוך זמן קצר הצלחנו להוציא החלטה למזונות זמניים שהפחיתה משמעותית את חיוב המזונות שנקבע בהסכם. אבל זה לא גרם לשרון לשנות את הגישה. הוא הבטיח לי שעוד יחייבו אותו "רטרו" על הסכום הגבוה והמשיך בתלונות על כל העולם – על הרכב הדיינים שקיבלנו, על האישה שעזבה, על עורכת הדין של אשתו שבטוח משחדת את דייני ההרכב, ואפילו עלי, למרות שהשקעתי בתיק שלו את הלב והנשמה. לאורך כל הדרך הוא סיפר לי, איך בסופו של דבר נקבל פסק דין שדוחה את הטענות שלנו. למרות שהיה לי ברור שהצדק אתנו.
כשקיבלתי במייל את פסק הדין בתיק של שרון הלב שלי פעם והחלו להזדחל לתודעתי מחשבות שליליות. לא כי היה לי איזשהו צל של ספק באיכות הטיעונים שהעלנו בכתב הסיכומים שניתחו את חקירתה הצולבת של אשתו. חקירה שבסופה הודתה האישה שאכן מתקיים כאן שינוי נסיבות.

לא היה ספק שהסכם שנחתם כאשר שרון הרוויח 30,000 ₪ בחודש וכיום, לאחר שאיבד את כושר עבודתו והוכרז כנכה, הדבר מהווה שינוי נסיבות שמצדיק הפחתת מזונות שני הקטינים מהסך של 5,000 ₪ עליו הוסכם.
עוד לפני שהספקתי לפתוח את המייל, שרון התקשר ואמר "את רואה, ידעתי שהדיינים מושחתים, ידעתי שהם נגדי".
לקח לי שעות לאזור אומץ לפתוח את המייל. בסוף פתחתי. הייתי צריכה לקרוא אותו פעמיים כדי להאמין שכל התחזיות השחורות שזימן לעצמו שרון באמת התממשו (כולל ביטול ההפחתה באופן רטרואקטיבי). הרכב הדיינים דחה לחלוטין את גרסתנו וקיבל את גרסתה המשוללת יסודות משפטיים ועובדתיים של האישה.היה לי ברור שפסק הדין משולל היסוד לא יעמוד בערכאת הערעור וזימנתי את שרון למשרדי, תוך שאני מציבה שינוי הגישה לחיובית, כתנאי מקדים להגשת ערעור לבית הדין הגדול.
תשובתו, כצפוי, לוותה במירמור וחוסר אמון במערכת המשפט ובתי הדין ולבסוף סוכם שהוא ישתוק.

הדיון בערעור הוכרז כהצלחה, הרכב הדיינים אף הציע לאישה להגיע לפשרה מבלי להידרש למתן פסק דין, אך זו האחרונה סירבה. לאחר שיצאנו מהאולם שרון (שלא עמד בהטחתו) אמר: "זה ברור שגם כאן נפסיד".
אומנם פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור והפחית את המזונות באופן משמעותי, אבל מאז שרון הפך אצלי לכינוי ללקוחות שלא שומרים על טוהר המחשבה שיוצרת מציאות. ומחריבים במו פיהם את הסיכוי שלי לנצח עבורם את התיק. גם אם הסיכוי הוא גבוה.