וואו איזה שבוע זה היה.
שבוע מפחיד! תרתי משמע.
גיא ואני חברים בקהילה שבכל חודש יש פעילות והתמקדות ברכיב אחר של הנפש. חודש אחד זוגיות, חודש אחר מיניות, הורות, שפע, הגשמה…. החודש הוא חודש הפחד.
השבוע היה שבוע התרגול האינטנסיבי. יש משימה כל יום, סרטוני הסבר ומפגשי זום.
ודווקא השבוע (ברור שלא במקרה) נכפה עלי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי – להסתדר בלי גיא.
ביום שבת (לפני שבוע בדיוק) גיא קיבל הצעה מחבר להצטרף אליו לחו״ל ספונטני – מראשון עד חמישי.
הוא הסתכל עלי – ואני אמרתי ״כן, ברור, מפרגנת״. מאותו רגע, פרץ של פירגון, אני התחלתי לפחד.
איך אסתדר בלעדיו?
פתאום הבנתי מה כל הלקוחות שלי מרגישות כשהן מספרות לי שקשה ומפחיד להן לחשוב על החיים בלי הבעל.
ואז גם הקול הפנימי שלי הצטרף לחגיגה והסביר לי כמה מטומטמת אני שהסכמתי, אותו קול שלח אותי לפתוח את היומן, והיומן אישר את הטמטום שלי.
גיא קיבל הצעה ספונטנית שקשה לסרב לה, דווקא בשבוע הכי עמוס בשנה – 2 דיונים (אחד ארוך כמו הגלות והשני מתחיל ב-9 בבוקר באזור המרכז), פגישות שנקבעו מראש, איסופים, חוגים, אוכל ושתי סבתות עסוקות שגם להן יש חיים (לצערי).
אההה ויש גם את ננה הכלבה (לא זו של פיטר פן – זו שלנו) שצריכה לצאת מינימום פעמיים ביום.
אז ברור שכל הניסים והנפלאות קרו לי השבוע, כל המכשולים הכי גבוהים נצבו מולי.
ובכל פעם חשבתי על נשות המילואימניקים, חשבתי על הנשים המהממות שאני מייצגת, שאבתי כוחות והמשכתי. מצאתי פתרונות שמקדשים את הפירגון לגיא.
שבוע הפחד הסתיים אתמול. ביחד עם החופשה של גיא.
השבוע הזה גרם לי להבין שכל מה שנדרש כדי להתגבר על הפחד, הוא ההבנה שלרוב אנחנו רואים ״צל הרים כהרים״. שאם נקפוץ למים, פתאום נגלה שיש בנו יצר הישרדותי וכוחות שלא יתנו לנו לטבוע.
הפחד הוא תמיד לגבי מה שעומד לקרות ברגע הבא, או ממה שקרה לנו פעם באותה סיטואציה או באחת דומה.
אם הפחד שלנו הוא ביחס למשהו שלא קיים ברגע זה – הוא למעשה דמיוני. אז למה לנו לסבול ולשחזר את הרע שקרה לנו אתמול, או את הרע שעלול לקרות לנו מחר.
אבל לצד הבחירה להתמודד עם הרגע הזה, צריך גם להתמודד עם הפחד ולא להתעלם ממנו. להיפך – לשאול אותו מה הוא רוצה ממני.
כשאני שאלתי את הפחד שלי מהיעדרו של גיא – מה הוא רוצה ממני – הוא השיב שברור לו שלא אצליח להסתדר. הוא הזכיר לי שבפעם הקודמת שניסיתי לעבוד במשרה מלאה, בהיקף עבודה כזה בזמן שגיא היה במילואים, אני התפרקתי וביטלתי תוכניות. פחד חוצפן!!! החלטתי להראות לו מה זה. והצלחתי.
סיפרתי לו (לפחד כן?!) שכשאישה נכנסת לחדר לידה היא לא שואלת את עצמה אם היא תצליח ללדת בלי בעלה. היא גם לא סומכת על זה, שאם היא לא תצליח, בעלה בוודאי ילד במקומה.
לאישה שנכנסת לחדר לידה ברור שאין אופציה אחרת, חוץ מלהוציא את היצור הכבד הזה מהבטן שלה, כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות תפרים.
ואז שאלתי את עצמי, למה כשאישה רוצה לצאת ממערכת יחסים אלימה, עם נרקסיסט מניאק וחסר רגישות, הפחד שמא היא לא תצליח להסתדר בלעדיו – הוא זה שמנהל אותה?
השבוע בדרך חזרה מהדיון במרכז (אפרופו ״סימנים״) פגשתי ברכבת לקוחה שלי לשעבר. התחלנו את המסע המשותף שלנו לפני שנתיים כמעט. בעלה (לשעבר ברוך השם) היה מלך הנרקסיסטים.
הוא התעלל בה בדרכים הכי יצירתיות בעולם (שאפו לו). מהרגע שהחליטה שהיא נפרדת ממנו, כל בוקר היא התעוררה להפתעה אחרת, בוקר אחד האוטו שלה נעלם מהחניה, בוקר אחר נעלם הכסף מהארנק, אחר כך היא באה להעביר את האשראי בסופר וגילתה שהמסגרת צומצמה, וכשהיא החליטה שהיא עוזבת את הבית, אז היא גילתה שהוא חסם אותה בוואטסאפ. ואם היא מתקשרת, אז הוא לא עונה, ובשעה 16:55 ביום שהוא אמור לאסוף את הילדים, פתאום אין לו קליטה והיא לא יודעת אם הוא אוסף או לא.
ברור לי שהפחד שלה הוא הכי מוצדק בעולם. אבל בפגישת הייעוץ שלנו שאלתי אותה מה יותר מפחיד אותך: להיות איתו או בלעדיו? וכשהיא השיבה לי – בלעדיו – אז יצאנו יחד למסע שבתחילתו ישבנו עם הפחד לקפה ושאלנו אותו מה הוא רוצה ממנה.
הוא ענה לה שהוא רוצה להוכיח לה שהיא ילדה קטנה מפונקת ותלותית ושהיא לא יכולה להסתדר בלעדיו – היא השיבה לו -״נחיה ונראה״.
היום בחלוף שנה מאז ששמעה ״מגורשת מגורשת מגורשת״ בבית הדין הרבני ושנתיים מאז התחיל מסע הפרידה שלה ממנו – היא במקום אחר – יש לה בן זוג מדהים- והיא אפילו בתחילתו של היריון מרגש.
ומהלידה, מהלידה היא לא מפחדת, כי אין אופציה אחרת.
