השבוע יצאתי מהמשרד בתל אביב בשעה 18:00 עם תחושה שלא ניצלתי את הזמן כמו שצריך. זו שעה גבולית שהשאלה העומדת על הפרק היא האם אספיק לראות את הבנות לפני השינה – כן או לא.
כמה מטרים לפני הכניסה לתחנה יכולתי להבחין בהגברת הקצב שמאפיינת את הקרבה של הרכבת לרציף. תוך כדי שאני מתפללת שזו רכבת לכיוון דרום ולא הרכבת הצפונית שלי, התחלתי לרוץ בהתעלמות מוחלטת מנעלי העקב (12 ס״מ) שעיטרו את רגליי. אבל כישורי ריצת העקבים שלי, לא סייעו במיוחד ומה שקרה לי הוכתר כבר מזמן כדבר המעצבן בהיסטוריה – לחצתי על הכפתור של דלתות הפתיחה והרכבת פשוט התחילה לזוז.
ברגעים אלה העינים של ה״אמא״ שבי החלו לזלוג והבנתי שאת הבנות שלי אני כבר לא אפגוש היום. בעיניים דומעות וראייה מטושטשת הבטתי בלוח הרכבות וראיתי שהרכבת הבאה תגיע לרציף בשעה 18:41 ואת יגוני הלכתי להטביע ברכישת פיג׳מות בדלתא ושלל הפתעות לבנות.
לאחר שגיהצתי 500 ש״ח שהוגדרו כ״רכישה רגשית״ טהורה, ירדתי לרציף נקייה מרגשות אשם ועליתי על הרכבת הבאה. כל הדרך התענגתי על המחזת הבוקר של מחר ופתיחת המתנות המרגשת.
האירוע הזה היה אירוע שפוגש אמהות רבות מידי יום.
בוודאי לא הרכישה הרגשית (זה קורה לי אחת למספר חודשים) אבל אותה תחושה איומה של הרהור בשאלה האם הלקוח היה שווה שאפספס את הבנות שלי הערב.
אבל אז הבנתי שזה לא הלקוח הספציפי ששווה את זה, אלא ההרגשה היומיומית של אמא שמגשימה את החלומות שלה, שמהווה השראה עבור המשפחה שלה, ההרגשה היא זו שווה את זה יותר מהכל.
אמא קרייריסטית היא אמא שחווה רגשות אשם במידה כזו או אחרת. מה שחשוב זה לשמור היטב שהרגשות הללו לא ינהלו אותה ומה שהכי חשוב זה למצוא את האיזון שבין הרצון להגשמה אל מול הנוכחות בבית.
בכל פעם שאני מוצאת את עצמי במשבר רגשות אשם, שתופעת הלוואי העיקרית שלה היא דמעות ורכישה רגשית, אני מזכירה לעצמי את אורלי.
אורלי הייתה אשתו של תמיר.
תמיר היה הלקוח שלי, אבל במלוא הכנות עשיתי מאמצים רבים כדי להבין לליבה של אורלי מתוך רצון אמיתי לסיים מחוץ לבית המשפט.
לצערי (ובעיקר לצערה של אורלי) עורך דינה לא הצליח להיות מספיק אסרטיבי בהתנהלות מולה ומי שניהלה את המו״מ הייתה אורלי בעצמה, כאשר את מקומו של השיח הענייני, תפסו האשמות קשות שהוטחו בפני תמיר על כך שמנע ממנה במשך שנים לפתח קריירה משלה, שהוא הרס לה ולילדים את החיים ושלקח לה את השנים הכי יפות.
שולחן המו״מ התנהל בצורה אלימה, אורלי לא הפסיקה לקלל ולאיים שהילדים ידעו מי הוא אבא שלהם שנטש אותם לטובת הקריירה. אורלי הייתה הקורבן הראשי בהצגת הגירושין שלהם.
ולמרות שהצענו לאורלי פיצוי משמעותי ותקופת התאקלמות שבמהלכה תמיר הוא זה שיהיה עם הילדים והיא תרכוש השכלה ומקצוע, אורלי העדיפה להטיח האשמות במקום לקחת אחריות ולתפוס בשתי ידיים את רצונו של תמיר בטובתה.
בסוף מי שקבע את התנאים של אורלי ותמיר היה בית המשפט וברור לכם שהתנאים שנקבעו על ידו, היו גרועים במידה רבה על פני התנאים שהוצעו לאורלי על ידי תמיר.
הכנתי לכם מספר תובנות מהשילוב הקטלני של אימהות וקריירה:
- ההחלטה להיפרד לא תפגע בילדים, הדרך היא זו שתכריע אם הילדים יצאו מצולקים מהפרידה או לא.
- אל מול אנשים (נשים) כמו אורלי צריך להציב גבולות ברורים ולוותר על רגשות האשם. אל תאפשרו להאשמות הקשות שמופנות כלפיכם להשפיע על שיקול דעתכם. תזכרו שכל זמן שאתם מנוהלים על ידי רגשות אשם, אתם מאריכים את ההליך ודוחים את הסוף. כי לעיתים (רחוקות) פשרה מתפרשת אצל בן הזוג כחולשה וכמוקד לסחיטה וככל שתפעילו יותר כוח ככה תקרבו את עצמכם לסוף.
- אם אתם ״התלויים כלכלית״ בתוך מערכת היחסים – צאו לעבוד, תעשו הכל כדי להגשים את עצמכם ואת החלומות שלכם ולייצר עצמאות כלכלית.
- ואם אתם אלה שתלויים בהם כלכלית – אל תיכנעו לנוחות שזה מייצר ברגע נתון (כשהילדים קטנים), תחשבו על מפלצות הקורבנות שזה מייצר בהמשך הדרך ובעיקר בזמן הפרידה.
- הילדים יגדלו, יש סבתות וסבים שיסייעו וגם עזרה בתשלום. תזכרו שעדיף אמא מסופקת ומאושרת ונוכחת פחות, על פני אמא מתוסכלת ומדוכאת שנוכחת יותר. מה שחשוב זה לא הכמות של הזמן שיש לנו עם הילדים, אלא האיכות שלו.
- בני ובנות זוג יקרים. עצמאות כלכלית היא הסוד לנישואין מאושרים ואף יותר מזה, לפרידה מאושרת. ברגע שלשני בני הזוג עצמאות כלכלית, אף אחד לא יישאר בתוך מערכת היחסים מתוך אילוץ או חוסר ברירה.
- תחליפו את רגשות האשם ואת הטחת ההאשמות בלקיחת אחריות. בין אם אתם התלויים ובין אם אתם אלה שתלויים בהם – קחו אחריות עכשיו על מה שהיה ועל מה שיהיה.
