בשבוע שעבר קיבלתי מניצן שיחת טלפון שקרעה לי את הלב. מהתיאור הקצר שלו, היה לי ברור שניצן חווה ניכור מצד ילדיו כבר תקופה ארוכה, אבל הוא פשוט לא זיהה את זה.

״היא התפרצה אלי הביתה והודיעה לילדים שהם באים איתה. אתם לא נשארים עם המפלצת הזו״. היא אמרה להם מול הפרצוף שלי.

״מה קדם לזה״? שאלתי. זה הרי התחיל מאיזו מילה לא במקום של הילדים. ״את צודקת״ הוא אמר. אבל מסתבר שהמצב היה גרוע משחשבתי.

כבר לפני שנה החלו הילדים להתנהג לניצן ברוע, זה התחיל בהקנטות קטנות, ממש בלתי מורגשות והמשיך בתלונות ישירות על אופן התנהלותו. ״אבל בתקופה האחרונה כבר הפכתי להיות הסמרטוט שלהם, הם מחליטים מתי ואם בכלל להגיע אלי ואין לי כבר שליטה על הילדים שלי״. הוא תיאר. שמעתי אותו בוכה. והלב שלי נשבר.

אמא של הילדים הללו פעלה במהלך תקופה ארוכה, ובכל פעם היא החריפה עוד ועוד את השנאה שלהם כלפי האב. התהליך הזה איטי אבל יסודי והפגיעה בנפש של הילדים היא קטלנית. כמו סרטן שמתפשט בתאים ואוכל אותם מבפנים.

השבוע התייצבנו בפני בית המשפט וביקשנו להגן על הילדים.

את הדיון פתחתי בסיפור אישי על הילדוּת הפרטית שלי ובכך לכדתי את תשומת ליבה של השופטת, המשכתי בפירוט קצר של הסימנים לזיהוי תופעת הניכור ההורי אצל ילדים:

• גרנדיוזיות – הפיכת אירועים קטנים ולא משמעותיים לעצימים.
• חוסר אמפטיה כלפי האב – ילדים שמקניטים את האב וחווים מזה סיפוק.
• זכאות – ״מגיע לי״ – תחושת כוח מופרזת של הילד, דרישות ותנאים כלפי האב.

במעוד מועד, ביקשתי מניצן שיביא איתו את הרמקול הכי חזק שישיג.

הנחתי את הרמקול מתחת לבמה של השופטת. ואז לחצי על play ואת השקט של אולם המשפט מילאה שיחה בין האב לילדים:

״ניצן (הוא קרא לו בשמו), אנחנו לא מתכוונים לבוא אליך, אתה תינוק חסר אחריות… אם אתה רוצה שנבוא אליך יש לנו תנאים…״

אלה המילים, זה הסגנון. הילדים חייגו אל האב מחדרה של מנהלת בית הספר, ביום שבו הם אמורים להגיע לביתו, והודיעו לו שאין בכוונתם לבוא אליו.

השופטת לא הסתירה את דעתה על המצב. היא פנתה אל האם, אבל אני ביקשתי לסיים את דבריי. לפני שפונים אל האם.

המשכתי בציטוט מתוך תסקיר הרווחה שהוגש 24 שעות לפני הדיון, ולפיו קבעה העובדת הסוצאלית, כי מדובר בסרבנות קשר קשה וחמורה שיש לטפל בה באופן מיידי.

ואז דפקתי את המסמר האחרון על ארון קבורת תופעת הניכור של האם.

ציטטתי מספר פסקי דין, שקובעים באופן חד משמעי שסרבנות קשר של ילד היא פועל יוצא מניכור הורי. כלומר- אם ילד לא רוצה להגיע לאבא, אמא אשמה ואם ילד לא רוצה להגיע לאמא – אבא אשם.

כי אחד ועוד אחד – לעולם יהיה שווה שניים.

כעת השופטת פנתה לאמא, ״מה יש לך לומר גברתי?״ היא שאלה.  באת כוחה של האם השיבה בשמה ואמרה: ״אני מבקשת להראות לבית המשפט תמלולי הקלטות״. וחילקה (לי ולשופטת) דפים ובהם תמלולים של הקלטות. עיינתי מהר בדפים שהונחו לפניי, וראיתי שמדבור בהקלטת סיטואציות שהאם כלל לא הייתה נוכחת בהן.

הסתבר שהאם הייתה שולחת את הילדים לבית האב עם מכשירי הקלטה, ״מטעינה״ אותם היטב לפני בואם לאב ובכך (לשיטתה) אספה חומרים נגדו. קמתי מיד ואמרתי (כמעט בצעקה) שמדובר בהאזנת סתר (כאשר האדם המקליט אינו נוכח בשיחה, הדבר מהווה האזנת סתר והראיה לא קבילה).

השופטת קיבלה את הטיעון והבהירה לעורכת הדין של האם, שמעבר לחומרת המעשים שלה, התמלולים אינם קבילים וסירבה לקבלם כראיה. בסוף הדיון השופטת קבעה כי מדובר בהתעללות בקטינים ויש לפעול בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה. היא הוציאה צו הרחקה הדדי בין ההורים ונתנה הוראה לתחילת טיפול בתופעת הניכור הקשה, עבור הילדים ובעיקר עבור האם.

״ וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ״. (ספר ויקרא, פרק כ״ה)

רש״י פירש: אל תניחו לאדם שירד וייפול ויהיה קשה להקים אותו – אלא תחזקו אותו בשעה שידו נשמטת״, הכוונה היא – אל תניחו לאדם ליפול, שימו לב מתי ידו נוטה מטה, ושם תעצרו את זה.

קחו למשל חמור – אם המטען שעל גבו מתחיל להתנדנד, יספיק אדם אחד כדי לייצב אותו ולאפשר לו להמשיך לצעוד. אבל אם נופל המטען שעל גבו ומתפזר לכל עבר, לא יספיקו אפילו 5 אנשים.

אז בפעם הבאה שאתם שמים לב שהילד שלכם מתבלבל בתפקידים וטועה לחשוב שהוא יכול לקבל החלטה אם לקיים את זמני שהות או לא, להעביר ביקורת על טיב ההורות שלכם או מציב תנאים לקיומם של זמני השהות, תבינו שמדובר בבעיה ותפנו מיד לקבלת ייעוץ.

תזכור – תייצבו את הציוד שעל גב החמור כל עוד הוא על הגב, כי כשהוא ייפול ויתפזר לכל עבר, כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה.